השיח סביב גיוס החרדים הפך לזירה פוליטית רעילה. בעבור האופוזיציה, זה לא יותר מקמפיין להפלת הממשלה; בעבור גורמים בקואליציה, הנושא רגיש מכדי לגעת בו. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להתעלם מהמציאות. במצב שבו מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, אין לנו פריווילגיה להותיר מגזר שלם מחוץ למעגל ההגנה על המדינה.
האמת פשוטה: צה"ל זקוק לכל חייל. בשבעה באוקטובר, כל תפיסת הביטחון של ישראל השתנתה. הקונספציה של "צבא קטן וחכם" התרסקה, ובמקומה חזרנו להבנה הבסיסית: כדי לנצח במלחמות ישראל צריכה צבא גדול, חזק, ומוכן לכל תרחיש.
אי אפשר להתעלם מהמציאות. המלחמה בעזה טרם הסתיימה. החטופים עדיין במנהרות. וגם אם נמגר את חמאס, תהיה שם מציאות ביטחונית שתדרוש נוכחות צבאית משמעותית לאורך שנים. בצפון, אנחנו זקוקים לכוחות גדולים כדי להבטיח הגנה והרתעה ארוכת טווח, לצד גישה התקפית בתוך גבולות לבנון. בסוריה, טורקיה מנסה לבנות ציר רשע סוני משלה. בגבול ירדן, המשטר ההאשמי עלול להתערער, ואיראן כבר מזהה שם הזדמנות לחדור ולהתבסס. נוסף על כל אלה, האפשרות של מלחמה אזורית מול איראן – תסריט שאיננו מופרך כלל – דורשת שצה"ל יהיה מוכן לכל תרחיש.
והמציאות? צה"ל מתוח עד הקצה. חיילי מילואים נקראים שוב ושוב לשירות ארוך, נקרעים בין הבית לחזית, בזמן שאחרים פטורים לחלוטין מהנטל. אין כאן רק שאלה של צדק חברתי, אלא שאלה קיומית: איך מדינה מוקפת אויבים, שנמצאת כעת במלחמה, יכולה להרשות לעצמה לוותר על כוח האדם שלה?
מתנגדי גיוס החרדים בימין טוענים שזה לא הזמן, כשטראמפ בבית הלבן. מי שמפקיר את עוצמתנו הצבאית מתוך אמונה שארה"ב תפתור לנו את הבעיות – מסכן את עתיד המדינה ומי שמכריח אותנו לבחור בין הזדמנות מדינית חסרת תקדים לבין ביטחון ישראל – הוא זה שצריך לשאול את עצמו שאלות.
בימין יש מי שאומר: "אנחנו לא תומכים בכפייה". ובכן, גם אני נגד כפייה. אבל כפייה לא־שוויונית גרועה יותר מהכול. כיום, עשרות אלפי חיילים משרתים חודשים ארוכים ומסכנים את חייהם, בעוד אחרים משתחררים מהחובה לשירות צבאי – ועדיין מקבלים מהמדינה אותן הטבות.
זו הסיבה שהפתרון הנכון הוא יצירת מערכת תמריצים ברורה: מי שלא משרת – לא מקבל. הטבות כמו הנחות בארנונה, סבסוד "מחיר למשתכן", מלגות לימודים והטבות נוספות – כולן צריכות להיות שמורות לאזרחים שמשרתים את המדינה.
מנגנון כזה, של סנקציות אישיות על מי שלא מתגייס – מכל מגזר: גם ערבי, גם חילוני וגם חרדי – ייצור תמריץ ברור לגיוס של הפרט, גם זה החרדי. נכון, הוא לא יפתור את הנושא ביום אחד, אבל יביא לפתרון אמיתי וצודק, שלאורך זמן גם יביא לשוויון.
גיוס החרדים מחייב גם הכרה באופי הייחודי של הציבור הזה. בעבר, צה"ל ראה את עצמו ככור היתוך, מסגרת שבה כל חייל עובר תהליך של "ישראליזציה". למרות הרעיון הפסטורלי מאחוריה, שיטה זו התבררה כצעד הרסני שגרם לציבורים שלמים להרגיש שצה"ל אינו רק צבא ההגנה לישראל, אלא גם ניסיון לכפות עליהם זהות חדשה.
גם מי שסבר שהיה מדובר בצעד הכרחי עם קום המדינה, צריך להבין שגישה כזאת לא רלוונטית היום. הצבא לא צריך לחנך, לא צריך לכפות ולא צריך להיות כור היתוך. הוא צריך לספק ביטחון – ורק ביטחון.
צה"ל עצמו כבר מבין זאת. זו הסיבה שבעטייה הוקמה חטיבת חשמונאים. אבל אנחנו, תומכי הגיוס, לא יכולים לסמוך רק על ההצהרות של הצבא. דווקא אנחנו צריכים לוודא שכל ההבטחות הללו יישמרו. כי אנחנו בעד גיוס חרדים, אבל נגד כפייה חילונית. אנחנו בעד צבא חזק, אבל נגד הפיכתו לכלי לשינוי זהות.
אחד הטיעונים המרכזיים שאני שומע ממתנגדי גיוס החרדים בימין, הוא שזה פשוט לא הזמן. טראמפ חזר לבית הלבן, הם אומרים. יש לנו הזדמנות היסטורית לסלק עזתים, להחיל ריבונות על יהודה ושומרון, לחתור להסכמים חדשים במפרץ, ואולי אפילו להכות באיראן. למה לסכן את הקואליציה עכשיו?
אני מסכים לחלוטין, אנחנו בתקופה היסטורית וקואליציית הימין חשובה. אבל מי שחושב שביטחון ישראל יכול להיבנות על מי שמכהן כרגע בוושינגטון – טועה. טראמפ עשוי להישאר בתפקיד עוד ארבע שנים. ואחריו? מה יהיה אם ייבחר נשיא אנטי־ישראלי? מי שמוכן להפקיר את עוצמתו של צה"ל מתוך אמונה שנשיא אמריקני יפתור לנו את הבעיות – מסכן את עתיד המדינה. ומי שמכריח אותנו לבחור בין הזדמנות מדינית חסרת תקדים לבין ביטחון ישראל – הוא זה שצריך לשאול את עצמו שאלות.
נכון, יש מי שמנסים להפוך את גיוס החרדים לכלי פוליטי להפלת הממשלה. זה ברור. גם אילו היינו מביאים חוק שמגייס 100% מהחרדים, הם היו מוצאים דרך להתנגד לו. אבל זה לא משנה את המציאות הביטחונית.
האופוזיציה "עושה פוליטיקה" – אבל אנחנו באנו למשול. האחריות שלנו היא לדאוג שלישראל יהיה צבא מספיק חזק כדי לנצח בכל זירה. העובדה שלפיד וגנץ מנסים לנצל את הסוגיה הזו לטובתם, לא פוטרת אותנו מאחריות לפתור אותה באמת.
החלום הגדול ביותר של האופוזיציה הוא שהממשלה תביא חוק גיוס גרוע. במצב כזה הם ירוויחו מכל תרחיש. אם החוק לא יעבור – הם ינצלו את הכאוס כדי להפיל את הממשלה ולגרור את ישראל לבחירות. אם החוק כן יעבור, אבל יהיה מס שפתיים חסר משמעות – הממשלה אולי תשרוד לעוד שנה, אבל הציבור המשרת, שהוא הלב הפועם של המחנה הלאומי, לא יסלח לנו בקלפי. הימין יגיע לבחירות הבאות מרוסק ובלי אמון מצד הציבור ששלח אותנו להנהיג.
מי שחושב לטווח קצר עשוי להעדיף פשרה רעה שתשאיר את הממשלה בחיים לעוד שנה. אבל מי שרוצה שלטון ימין לא רק לשנה הקרובה, אלא לעשור הקרוב – חייב להתעקש על פתרון אמיתי.
מי שמאמין בדרך של הימין לא יכול לתמוך במודל הנוכחי. מי שמאמין בביטחון ישראל לא יכול להשלים עם מחסור בכוח אדם בצה"ל. מי שמאמין בצדק לא יכול להסכים לכך שאדם שלא משרת ואדם שכן משרת ייהנו מאותן זכויות.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד קומבינה ועוד דחייה. חייבים פתרון אמיתי. כי אם ניכשל – לא יהיה לנו צה"ל חזק מספיק למלחמות הבאות. אבל אם נצליח – נבטיח מדינה חזקה, בטוחה ויהודית לדורות הבאים. דווקא הימין חייב להוביל את גיוס החרדים. עכשיו.
דן אילוז הוא חבר כנסת מטעם הליכוד
