בכל ליל פורים, בזמן שבתיה הולכת לקריאת המגילה של הנשים, אני נשאר עם הילדים בבית ומכין קערה ענקית של פופקורן. הם כבר יודעים שזה מה שעושים בליל פורים, אוכלים פופקורן. הגדולים זוכרים למה. ואילו לקטנים אני חוזר ומספר בכל שנה על אסתר שהייתה תחת הגי סריס המלך שומר הנשים במשך חודשים על חודשים, ולא יכולה הייתה לאכול מן המאכלים שהתבשלו במטבח של הנוכרים. לכן היא הסתפקה במשך כל הזמן הזה באכילה של זרעונים. ולזכר הגבורה הזו, כבר מאות שנים עם ישראל נוהג לאכול בפורים זרעונים, ואנחנו ספציפית מקיימים את המנהג עם פופקורן. הדיוק ההיסטורי חשוב לי במיוחד, לכן אני מדגיש שככל הנראה במלכות פרס ומדי בימי אסתר לא היה עדיין פופקורן, וסביר מאוד שאסתר ההיסטורית הסתפקה בעדשים או בפרג. אבל פרג זה לא טעים. ופורים הוא יום שמח. לכן אנחנו מעדיפים לזכור את הגבורה שלה עם פופקורן.
אלא שבשנה הזאת נזכיר על קערת הפופקורן גם את סיפורה של אגם ברגר, שסירבה לאכול בשר במשך כל תקופת השבי. כשנדבר על אסתר שבארמון אחשוורוש מנתה את ימי השבוע בעזרת שבע נערותיה, נזכור את התצפיתניות שעשו בערך את אותו דבר בעזרת גזירי עיתון.
כשנספר על אסתר שאינה מגדת את עמה נדבר על דניאלה גלבוע שתרגמה את "שלום עליכם" לערבית כדי שהחוטפים לא יכעסו כשישמעו את החטופות שרות בעברית. על אוהד בן־עמי שדווקא בתוך השבי התחיל לעשות הבדלה בכל מוצאי שבת, ועל קית' סגל שלמד לברך כשחוטפיו הרשו לו לצפות בתוכניות בישול.
כשנספר על אסתר שאינה מגדת את עמה נדבר על דניאלה גלבוע שתרגמה את "שלום עליכם" לערבית כדי שהחוטפים לא יכעסו כשישמעו את החטופות שרות בעברית
הם לא עשו את זה מתוך רצון להרוויח נקודות אצל ההשגחה העליונה. גם זה בסדר, כמובן; מותר וגם רצוי לנדור נדרים בשעת צרה. אבל מכל העדויות עולה שלא הייתה כאן כוונה לנצל את שכרן של המצוות כדי לזכות בחנינה. החטופים ששבו משביים העידו שתחושה פנימית בלתי מוסברת של קשר וקרבה, שאותה חוו דווקא בלב המנהרות, הולידה את הרצון לתת לה ביטויים מעשיים. שהתהום שאליה צללו חשפה את רובדי העומק של האישיות, ונגלו להם בתוך הערפל פני אלוקים.
פורים הוא לא סיפור על נס של הצלה. סוס ורוכבו לא טבעו בים בפורים; כוכבים לא נלחמו בשום אויב ממסילותם. פורים הוא סיפורה של נערה אחת, ששמה (הלקוח מן המיתולוגיה הבבלית) מעיד על כך שמשפחתה כבר חיה על הגבול שבין התרבות היהודית והפרסית, ודווקא בין השומרים הנוכרים היא מוצאת את א־לוהיה. הוא סיפורו של עם שלם, שדווקא מול איום קיומי מחריד מוצא את זהותו. וכך, אף שבשום שלב במגילה לא התבטלה גזֵרת ההשמדה, המהפך הפנימי מביא אותו להיקהל ולעמוד על נפשו ומניס מפניו את כל אויביו.
זו נקודה עמוקה ביחס לשמחה של פורים. זו אינה שמחה של נחת רוח, של הלל והודאה על כל השפע והטוב. זו שמחה של מי שנמצאים כפסע מייאוש. שמחה של שיכורים, שלא תמיד ברור להם אם הדמעות שזולגות מעיניהם הן דמעות של עצב או שמחה. לכן כשפורים חל בשבת, כמו בשנה הזו בירושלים, השמחה שלו צריכה להידחות ליום ראשון. כי השמחה הזו חייבת להיוולד מתוך משבר, משכבות זהוּת שמתקלפות, מתוך הרבה כאב. כמו גרגירי תירס רגע לפני שנחרכו, בקע מתוכם נס שרק המתין להתהוות. לכן הרבה יותר מאשר משולשי בצק ממולאים, הסמל של החג הזה מבחינתי הוא פופקורן.
השפת אמת כותב שכמו גאולת פורים תהיה גם הגאולה האחרונה. הוא מספר שהנס שאנחנו מחכים לו כל כך הרבה שנים לא יהיה נס חיצוני אלא פנימי. יום אחד, דווקא כשנתייצב מול אויב שמבקש להשמיד ולהרוג ולאבד, משהו יתעורר בנו, יגביה את ליבנו (בלשונו), ויביא אותנו לגייס את הכוחות שתמיד היו לנו. וכשאני רואה את החטופים והשבויים שלנו, שיוצאים יפים כשחר מביזיון הבור, אני מדמה לראות בהם גם השתקפות שלנו כחברה. ואני יודע שגם לנו הנס הזה יקרה.
