אחת הסוגיות שראש הממשלה נתניהו מתחמק בהן מקבלת הכרעות ומגלגל מממשלה לממשלה, היא סוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. הסדרה חוקית של כ־90 אלף תושבי הפזורה היא אינטרס של כל הצדדים: איכות חייהם של האזרחים הבדואים תשופר ביישובים מוסדרים, והמדינה תרוויח את חיזוק הסדר והמשילות בנגב. דו"ח של מכון ריפמן שפורסם השבוע, מעלה שאי הסדרת ההתיישבות הבדואית עולה למדינה בין 800 מיליון שקל למיליארד וחצי שקל בכל שנה.
כבר כתבתי בעבר עד כמה ההתנהלות של ממשלות נתניהו בסוגיה הזו שגויה, משום שהזמן לא משחק לטובת אף אחד בעניין הזה. גם בממשלה הנוכחית לא זכה תחום ההסדרה להתייחסות ראויה. במקום להפקיד את הטיפול בנושא במשרד ראש הממשלה, בידי שר ייעודי עם כל הסמכויות הרלוונטיות לביצוע, התיק הופקד בידי השר עמיחי שיקלי בנוסף על תיקים נוספים, וללא סמכויות קריטיות בתחום התכנון, הפיתוח, הסדרת המקרקעין והאכיפה. ארגז הכלים לא הותאם לגודל המשימה.
לפני קרוב לשנתיים הציג השר שיקלי את "תוכנית המיקודים". בתוכנית הוחלט להתמקד במספר אזורים מצומצם של פזורה בדואית שבהם ניתן לקדם הסדרה, כמו רהט, חורה, אזור מרעית ליד ערד, שגב שלום וביר־הדאג'.
השבוע, במסגרת ישיבת הוועדה לנגב ולגליל, הציגו השר שיקלי ומנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יובל תורג'מן, את ההתקדמות בביצוע התוכנית. מכיוון שלממשלה הנוכחית יש עוד כשנה וחצי לכל היותר, חשתי שזו הזדמנות לקבל סקירה מפורטת ממנכ"ל הרשות על ההתקדמות בהסדרה. תורג'מן נכנס לתפקידו כמנכ"ל לפני כשנה וחצי, לאחר פרישתו של יאיר מעיין. לפני כן הוא כיהן במשך חמש שנים כסמנכ"ל הסדרה ברשות, כך שהוא כבר הספיק לדרוך ברגליו כמעט בכל מקבץ לא מוכר בנגב.
ראש רשות הבדואים, יובל תורג'מן: "זה פאזל מאוד מאוד מורכב, אבל אנחנו מניחים על השולחן דרך פעולה מורכבת אך יעילה"
במסגרת תוכנית המיקודים פונו בשנה שעברה 33 מקבצי מגורים, ועוד כארבעה מקבצים פונו בשנה הנוכחית. לא כל תושבי המקבצים שפונו מתגוררים כבר במגרשים מוסדרים ביישובי קבע, אבל עם רובם כבר נחתמו הסכמי הסדרה. מספר התושבים במקבצים שהוסדרו עד כה במסגרת התוכנית מוערך בכ־400 משפחות, ובהן כאלפיים נפשות. בתוכנית העבודה של 2025, התכנון הוא להסדיר כשמונים מקבצים נוספים.
על פניו מדובר במספר מרשים של מקבצים ותושבים, אבל כשנזכרים בתמונה הגדולה מבינים שמדובר באחוז מזערי. בהתיישבות הלא מוסדרת יש כ־90 אלף תושבים בדואים, המתגוררים בכאלפיים מקבצים. בקצב הזה, שבו מוסדרים כאחוז או שניים בלבד בשנה, יידרשו עוד עשרות שנים להסדרת הפזורה כולה.
נוסף על כך, הפזורות שזוכות להסדרה בתוכנית המיקודים הן פזורות קלות יחסית להסדרה, מכיוון שהן יושבות על אדמות מדינה ולא על קרקעות של תובעי בעלות, שבהן אתגר ההסדרה מסובך הרבה יותר. תוכנית המיקודים אינה כוללת את האזור המסובך ביותר להסדרה – "אזור הסייג" שבין באר־שבע, ערד ודימונה, שבו מתגוררת כמחצית מאוכלוסיית הפזורה הבדואית. "זה פאזל מאוד מאוד מורכב", מודה תורג'מן בכנות. "המקבצים שהוסדרו נבלעים אומנם בבעיה הגדולה, אבל אנחנו מניחים על השולחן דרך פעולה מורכבת אך יעילה".
מלבד המיקודים, מזכיר תורג'מן, המדינה מקדמת גם הקמה של כמה יישובים חדשים שאמורים לאכלס חלק מהפזורה. אלא שגם בסוגיה הזאת הכול מתקדם בעצלתיים. ההחלטה על הקמת שלושת היישובים – רחמה, עבדה וחשם־זנה – התקבלה לפני כשלוש שנים, אבל בשטח לא קורה הרבה. אומנם הוקמו מרכזי שירותים ואזורים למעבר מהיר ללא תשתיות, אך כדי שהמִנהלת תתחיל בתהליך מואץ של תכנון מפורט, דרוש סף של 70% מחתימות התושבים המיועדים להתפנות ליישובים הללו. אם תהיתם מדוע המדינה לא מתחילה לתכנן ולהקים את היישובים גם ללא הסכמת התושבים, שהרי מדובר בפזורה לא חוקית שבכל מקרה אמורה להתפנות, התשובה היא שכך החליטה הממשלה. אגב, במקרה של היישוב רחמה, מי ש"תרמה" לעיכוב בתהליך ההסדרה הייתה ראש מועצת ירוחם נילי אהרון, שלאחר כניסתה לתפקיד לפני שנה, דרשה לבחון מחדש את הקמת היישוב הבדואי בסמוך לירוחם. בחלוף מספר חודשים גם היא הבינה כנראה ששיטת הדחייה של נתניהו איננה משחקת לטובת ירוחם, ותהליך ההסדרה חודש.
בישוב ואדי אל־נעים, מול נאות חובב, שבו מתגוררים כעשרת אלפים תושבים, המדינה אינה ממתינה לחתימות התושבים וכבר פועלת להסדרתם בסמוך לשגב־שלום. הסיבה לכך היא שהאזור שבו מתגוררים תושבי ואדי אל־נעים נאסר למגורים מבחינה בריאותית. אבל גם במקרה הזה יידרשו עוד שנים להסדרה. ועדת גבולות של משרד הפנים צריכה לקבוע קו כחול של היישוב החדש, מִנהל התכנון צריך להשלים מהלכים כדי לאשר תוכניות, רשות הניקוז מציבה קשיים שמפריעים לקדם תכנון סדור של היישוב, וגם המשרד להגנת הסביבה מערים קשיים משלו. "כמות הבעיות שיש כאן היא אדירה", אומר תורג'מן.
אחריות ללא סמכות
וכאן אנחנו חוזרים לבעיה המרכזית, שמקשה גם על מנכ"ל חדור שליחות כמו תורג'מן בביצוע תפקידו. ארגז הכלים של הרשות להסדרה קטן מדי. לרשות אין יכולת להקצות קרקע ולקדם פשרות, וכדי לעשות זאת היא תלויה ברשות מקרקעי ישראל. אין לה יכולת תכנון עצמאית, וגם לא אפשרות להעניק היתרים זמניים וקבועים. נוסף על כך, אין גם מסגרת חוקית שתקדם את ההסדרה. ניסיון החקיקה היחיד היה בשנת 2013, עם הצעת החוק שזכתה לכינוי "חוק בגין" ולא הושלמה.
תורג'מן מסכים שהאחריות מוטלת אומנם על הרשות שהוא מנהל, אך הסמכות לקידום המהלכים נמצאת בידי גופים אחרים. הוא גם מזכיר שמספר העובדים במנהלת סלע, שהופקדה על הטיפול בעקורי גוש קטיף, היה כפול מאשר ברשות הבדואים, וזאת כאשר שם היה מדובר ב־8,000 איש ולא ב־90 אלף. "אנחנו מקווים שבעתיד יהיה איגום של סמכויות, אבל בינתיים אנחנו פועלים בכל הכוח בכלים העומדים לרשותנו", אומר תורג'מן.
לצד ההתקדמות המזערית בהסדרה בפועל, ראוי לציין הישגים של רשות הבדואים בתחומים אחרים, כמו עצירת מענקים כפולים למשפחות פוליגמיות, עצירת בניית מקבצים לא חוקיים נוספים, סבסוד מגרשים ברהט ומועצות אחרות, וחיזוק הרשויות המקומיות באמצעות אגרות והטבות נוספות. "ללא חיזוק הישובים הבדואיים הקיימים", מזכיר תורג'מן, "יהיה קשה להסדיר אוכלוסייה בתוך הרשויות הללו. בסוף אנחנו רוצים לראות נגב משגשג, ואזרחים בדואים שמבינים שהם לא יכולים להישאר לגור בפזורה".
