ביום ראשון הקרוב, תקיים ממשלת ישראל דיון תקדימי בהצעת שר המשפטים יריב לוין לממשלה להביע אי אמון ביועצת המשפטית לממשלה. נוסח הצעת ההחלטה שהניח השר לוין מבקש לקבוע כי "הממשלה מחליטה להביע אי אמון ביועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה, נוכח התנהלותה הבלתי הולמת ונוכח קיומם של חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועצת המשפטית לממשלה, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל".
נוסח ההצעה איננו מקרי. החלטת הממשלה משנת 2000 בדבר דרך בחירתו ופיטוריו של יועץ משפטי לממשלה, קובעת כי העברת יועמ"ש מתפקידו יכולה להיעשות מארבע סיבות בלבד: (1) קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל; (2) היועץ המשפטי עשה מעשה שאינו הולם את מעמדו; (3) היועץ המשפטי אינו כשיר עור לבצע את תפקידיו; (4) מתנהלת חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי. לא צריך להיות דק אבחנה כדי לשים לב לכך שנוסח החלטת הממשלה מבקש להחיל על היועמ"שית הנוכחית את שתי העילות הראשונות לפיטורין.
ואכן, גם אם נניח לרגע בצד את הקביעה בנוגע ל"התנהלותה הבלתי הולמת" של היועצת המשפטית לממשלה, שעליה ניתן להתווכח, קשה מאוד יהיה לטעון שלא "קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל". הנתונים שנציג מיד לא יותירו מקום לספק בנוגע לעומק חילוקי הדעות הללו, ולקושי בשיתוף פעולה יעיל שנוצר בעקבותיהם.
למען האמת, קשה לאמוד באופן שוטף את מידת שיתוף הפעולה בין הממשלה ליועצת המשפטית לממשלה. איש איננו מסוגל לעקוב באופן מסודר אחרי כל הפעמים שבהן היועצת או המשנים שלה בולמים יוזמות ממשלתיות באמצעות שליפת הקלף של "מניעה משפטית", או מקשים על קידומן עד שהיוזמים מתייאשים ופונים לאפיקים אחרים. המקום שבו הנתונים נחשפים הוא כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ נגד הממשלה ושריה, וכאן התמונה ברורה מאוד, ואיננה משתמעת לשתי פנים.
חמישה משופטי בג"ץ סברו שיש לדחות לחלוטין את העתירה נגד תיקון הסבירות, ובכך שמטו את הקרקע מתחת טענת היועצת שלא ניתן היה להגן על התיקון מבחינה משפטית
כאשר מוגשת עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד שר בממשלה או משרד ממשלתי, מי שמשיב לעתירה בשמם הוא מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. הפרקליטות שומעת כמובן את השר הרלוונטי ומבקשת ממנו את עמדתו לקראת גיבוש התשובה, אך המילה האחרונה בנוגע לשאלה מה ייכתב בתשובה לעתירה שמורה ליועצת המשפטית לממשלה, ולא לממשלה או לשר שכביכול מיוצג. במידה שהממשלה, או השר, אינם מרוצים מהתשובה שאותה מנחה היועצת המשפטית לממשלה להשיב בשמם, הם רשאים לפנות ליועצת ולבקש להציג את עמדתם לפני שופטי בג"ץ באמצעות עורך דין פרטי, במימון המדינה.
בניסיון להבין את היקף חילוקי הדעות בין הממשלה הנוכחית ליועצת המשפטית לממשלה ועד כמה הם חריגים, הגיש לפני כמה חודשים ארגון "חותם" בקשה לקבל מידע ממשרד היועצת המשפטית לממשלה, לפי חוק חופש המידע. בחותם ביקשו לקבל רשימה מפורטת של המקרים שבהם הוגשה בשנים האחרונות בקשה לייצוג פרטי וזו אושרה, וכן את רשימת המקרים שבהם הוגשה בקשה כזו אך היא נדחתה. כלומר, לא רק שהיועצת לא הסכימה לייצג נאמנה את עמדת הממשלה או השר בבג"ץ, היא אף סירבה לאפשר להם להשמיע את עמדתם שלא באמצעותה. היועמ"שית לא הזדרזה לספק את המידע, אך לבסוף נאלצה לעשות זאת. תחילה העבירה את רשימת המקרים שבהם ניתן אישור לייצוג פרטי, ולאחר שבחותם הגישו עתירה מנהלית בדרישה לקבל גם את רשימת הבקשות לייצוג פרטי שנדחו, גם הרשימה הזו הועברה. ובכן, הנתונים אינם משתמעים לשתי פנים.
מהרגע הראשון
גלי בהרב־מיארה נכנסה לתפקידה לפני כשלוש שנים, ב־7 בפברואר 2022. עד הבחירות לכנסת ה־25, שבהן זכו הליכוד וגוש הימין, התנהלה כהונתה על מי מנוחות. בהרב־מיארה ייצגה את ממשלת בנט־לפיד נאמנה, והתאמצה לאפשר ולהכשיר גם מהלכים שהייתה בהם בעייתיות לא מעטה, כמו מינוי רמטכ"ל בתקופת בחירות, והמקרה הזכור של מינוי השופט מני מזוז ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים לקדנציה מלאה, מינוי שנבלם בידי שופטי בג"ץ. מפברואר 2022 ועד תום כהונת ממשלת בנט־לפיד לא נרשמה כל בקשה לייצוג פרטי, לא כזו שהתקבלה ובטח שלא כזו שנדחתה. ואולם מרגע שהושבעה הממשלה הנוכחית, ולמעשה עוד טרם השבעתה, החלו לצוף חילוקי הדעות על פני השטח, והמספרים מדברים בעד עצמם. בתוך שנתיים נתנה היועצת המשפטית 14 פעמים היתר לממשלה או לאחד משריה לייצוג פרטי, לאחר שלא הסכימה לאפשר לפרקליטות לייצג את עמדתם כראוי. בתשעה מקרים נוספים, על אף חילוקי הדעות בין היועצת לשרים, לא הותר לשרים להציג לפני שופטי בג"ץ את עמדתם באופן עצמאי, והם נאלצו להסתפק בהעברת מסמך כתוב שצורף לתגובת הפרקליטות, שאותה קבעה היועצת.
המקרים שבהם סירבה היועמ"שית לייצג את עמדת הממשלה הם כאמור רבים, אך הדוגמאות חשובות אף הן. הלעומתיות של היועמ"שית לממשלת נתניהו לא התפתחה עם הזמן. היא הייתה שם מרגע השבעת הממשלה, כאשר היועצת סירבה להגן על מינויו של יו"ר ש"ס אריה דרעי לשר. היועצת אומנם הודתה ביושר, בניגוד לנטען בעתירות נגד המינוי, כי דרעי מעולם לא התחייב שלא להתמודד בבחירות ולהתמנות לשר, אך קבעה שהמינוי "בלתי סביר באופן קיצוני". במקרה הזה היועצת אפשרה אומנם לממשלה ייצוג פרטי, אך מחלקת הבג"צים בהנחייתה פעלה בניגוד לעמדת הממשלה וביקשה מהשופטים לקבל את העתירות.
סוגיה נוספת שעלתה על סדר היום ממש עם השבעת הממשלה, נגעה לתיקונים לפקודת המשטרה שזכו לכינוי "חוק בן־גביר", ולשאלת היקף סמכותו של השר לביטחון לאומי לתת הנחיות פעולה למשטרה. גם כאן סירבה היועצת לייצג את עמדתו של השר בן־גביר, הן בנוגע לשאלת החוקתיות של החוק והן בנוגע להיקף הסמכויות שהחוק מעניק לשר. היועצת טענה לפני בג"ץ כי את הסעיף המקנה לשר סמכות להתוות מדיניות בתחום החקירות יש לבטל, ואילו את יתר הסעיפים יש לפרש באופן שלמעשה מרוקן אותם מכל תוכן.
במקרה הזה לפחות אפשרה היועצת לשר בן־גביר ייצוג נפרד בבג"ץ. בעתירה נוספת שהוגשה נגד השר בן־גביר ומשרדו, בנוגע למהלך להאצת מתן רישיונות נשק לאזרחים לאחר פרוץ המלחמה, היועצת סירבה אפילו לכך. פעמיים הגיש השר בן־גביר בקשה לאפשר לו ייצוג נפרד בעתירה, ופעמיים בקשתו נדחתה. השר בן־גביר מצא את עצמו מהצד השני של המתרס מול היועצת המשפטית לממשלה גם במקרה נוסף, שלישי במספר: פרשת קידומו של קצין המשטרה רפ"ק מאיר סוויסה לדרגת רב־ניצב ומינויו למפקד תחנת משטרה. נגד קידומו של סוויסה הוגשה עתירה מנהלית, נוכח העובדה שהוגש נגדו כתב אישום על זריקת רימוני הלם על מפגינים במחאות נגד הרפורמה המשפטית. היועצת המשפטית לממשלה סירבה להגן על החלטת השר בן־גביר לקדם את סוויסה בדרגה ובתפקיד, ואף סירבה לאפשר לשר ייצוג פרטי בעתירה המנהלית. במקרה הזה, אגב, עתר בן־גביר לבג"ץ נגד הסירוב, והשבוע נדחתה עתירתו.
גם שר החינוך, יואב קיש, מצא עצמו כמה פעמים כשעמדתו לא מיוצגת בעתירות נגדו, עקב החלטת היועצת המשפטית לממשלה. כאשר החליט קיש, בעקבות פרוץ מלחמת חרבות ברזל, לדחות בשנה את הענקת פרסי ישראל למי שהיו אמורים לזכות בפרס בשנת תשפ"ד, התייצבה היועמ"שית נגדו והצטרפה לעמדת העותרים. היועמ"שית הודיעה לקיש שלא תגן על עמדתו בבג"ץ, ולאחר שהשר הבין שבמצב כזה סיכויי עמדתו להתקבל קלושים, החליט לוותר ולאפשר את חלוקת הפרסים.
נושא נוסף שבו התייצבה היועמ"שית נגד עמדתו של קיש, הוא קיום "מפגשי דיאלוג" של "פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני" בתוך בתי הספר. השר קיש הורה על הפסקת קיום המפגשים מהסוג הזה בין כותלי בתי הספר, ובתגובה הוגשה נגדו ונגד המשרד עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים. ואולם במקום שלבית המשפט תוגש עמדתו של השר, השוללת את קיום המפגשים, החליטה היועצת כי המדינה דווקא תתמוך בקבלת העתירה. בקשתו של השר קיש לקבל לפחות היתר לייצוג פרטי, נדחתה אף היא.
היועצת המשפטית לממשלה התייצבה נגד הממשלה גם בעתירות הדרמטיות שהוגשו לבג"ץ נגד שני תיקונים שעשתה הכנסת הנוכחית בחוקי יסוד. היועמ"שית טענה כי יש לבטלם, אף שהתירה לממשלה להיות מיוצגת בייצוג פרטי. קבוצת העתירות הראשונה הוגשה נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה, שעסק בביטול הביקורת השיפוטית על סבירות החלטותיהם של הממשלה ושריה. הקבוצה השנייה של העתירות הוגשה נגד התיקון שעסק בסוגיית נבצרות ראש הממשלה. בשני המקרים החליטה היועצת להצטרף למעשה לעמדת העותרים נגד החוקים, ולבקש מבג"ץ לבטל אותם.
מי שנכח באולם בעת הדיונים בשני המקרים היה עלול לחשוב לרגע שנציג מחלקת הבג"צים, המציג את עמדת היועמ"שית, הוא אחד מנציגי העותרים. אגב, בהחלט ניתן היה לגבש נימוקים משפטיים נגד קבלת העתירות הללו, כפי שעשתה היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד שגית אפיק, באמצעות נציגיה בדיון. בבג"ץ הסבירות קיבלו השופטים את עמדתה של היועצת, ברוב של 8 שופטים. 7 משופטי בג"ץ סברו, אם כן, שבהחלט ניתן היה להגן בפני בית המשפט על התיקון לחוק. בבג"ץ הנבצרות התוצאה הייתה אבסורדית אף יותר. 6 מתוך 11 השופטים סברו שיש לתת לחוק תחולה נדחית, כלומר לקבוע שהוא יחול רק לאחר הבחירות לכנסת ה־26. חמישה מהשופטים סברו שיש לדחות את העתירה לחלוטין, ובכך למעשה שמטו את הקרקע מתחת טענת היועצת שלא ניתן היה להגן על התיקון לחוק בבג"ץ. עמדתה של היועצת, שלפיה יש לבטל את החוק לחלוטין, לא התקבלה על ידי אף אחד מהשופטים.
פסק דין הפוך
כאשר הוגשו לבג"ץ שורת עתירות שדרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מחדלי 7 באוקטובר, בחרה היועצת פעם נוספת להתייצב דווקא לצד העותרים. בעקבות הגשת העתירות הודיעה היועצת לראש הממשלה נתניהו כי לשיטתה ועדת חקירה ממלכתית היא המנגנון הייעודי והייחודי הקיים בחוק, ההולם את חקר האירועים. זאת אף שמדובר בסוגיה שכבר עלתה בעבר על שולחנו של בית המשפט העליון, ואף ניתן בה פסק דין הפוך בדיוק מעמדתה של היועצת. פסק הדין ניתן בעתירה שהוגשה בשנת 2006 נגד ההחלטה להקים ועדת בדיקה ממשלתית לחקר מחדלי מלחמת לבנון השנייה, ולא ועדה ממלכתית. שבעה שופטי בית המשפט העליון קבעו אז בדעת רוב כי גם כאשר עסקינן בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עליונה, אין מניעה משפטית שהממשלה תבחר להקים ועדת בדיקה ממשלתית ולא ועדת חקירה ממלכתית. גם אם ניתן לתהות על שיקול דעתה של הממשלה שבחרה לחקור את האירועים בדרכים חלופיות לוועדת חקירה ממלכתית – היא מוסמכת להחליט כך. במקרה הזה אפשרה היועצת לראש הממשלה ייצוג פרטי בעתירה, שעודנה תלויה ועומדת בבג"ץ גם בימים אלו.
היתר לייצוג פרטי בבג"ץ ניתן לראש הממשלה גם בעתירות הנוגעות למינוי נציב שירות המדינה. למעשה מדובר בשתי סוגיות שנכרכו זו בזו. הסוגיה הראשונה נוגעת לשאלה כיצד ייבחר נציב שירות המדינה הבא, האם באמצעות ועדת איתור או שראש הממשלה יציג לוועדת המינויים מועמד מטעמו, וסוגיה שנייה היא החלטת ראש הממשלה למנות לממלא־מקום הנציב את עו"ד רואי כחלון. בשתי הסוגיות הללו התייצבה היועמ"שית בבג"ץ והציגה עמדה לעומתית לזו של ראש הממשלה. היועצת טענה כי את הנציב הבא יש לבחור בעזרת ועדת איתור, אף שבשנת 2011 ניתן בבג"ץ פסק דין מפורש שדחה טענה זהה. במקביל היא התנגדה נחרצות למינוי עו"ד כחלון לממלא מקום זמני לנציב. שאלת הדרך שבה ייבחר נציב שירות המדינה הבא עודנה תלויה ועומדת בבג"ץ, ואילו בנוגע למינוי עו"ד כחלון, השופטים באופן אבסורדי היו נחרצים הרבה פחות מהיועצת. בית המשפט אישר את מינויו לממלא מקום זמני למשך שלושה חודשים, אף שהבהיר כי תקופה זו לא תהיה ניתנת להארכה גם אם במועד סיומה עוד לא יהיה ניתן למנות נציב חדש במינוי של קבע.
עתירות נוספות שבהן סירבה היועצת להגן על עמדת הממשלה נגעו להחלטה לפטר את יו"ר חברת דואר ישראל; ל"חוק טבריה" שמאפשר ליו"ר ועדה קרואה להתמודד על ראשות העיר; ולוועדת הבדיקה בנושא השימוש ברוגלות. ואולם נדמה שהמקרה האבסורדי והמקומם מכולם הוא סיפור העתירה נגד מינויה של ד"ר אודליה מינס לממלאת מקום יו"ר הרשות השנייה. הסיפור מעט סבוך, אך השורה התחתונה פשוטה למדי. שר התקשורת שלמה קרעי החליט למנות את מינס לממלאת המקום, אף שהיועצת המשפטית לממשלה סברה שהמינוי איננו חוקי. כאשר קרעי ביקש ייצוג פרטי בעתירה, דחתה היועמ"שית את הבקשה בטענה שאין לכך מקום, משום שבמקרה הזה אי החוקיות של החלטת השר "ברורה וגלויה". למזלה של מינס, ד"ר למשפטים בעצמה, שניים מחבריה לאקדמיה התנדבו לייצג אותה בבג"ץ ולהגן על המינוי. וכך קרה שהרכב של שלושה שופטי בג"ץ קבע פה אחד שהמינוי היה חוקי לחלוטין וכי מי ששגתה בפירוש הדין היא היועמ"שית עצמה.
נדמה שאחרי הרשימה הארוכה הזו, קשה יהיה להתווכח עם הקביעה המופיעה בהצעת ההחלטה שתובא לממשלה, שלפיה ישנם "חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה לבין היועצת המשפטית לממשלה, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל".
