ה
אם יש לפרסם כתב יד כלשהו שנמצא בחפציו של סופר מפורסם אף שבזמן חייו ותחת ידיו הוא לא פורסם? השאלה נידונה בעיקר בהקשר של קפקא, ופנים רבות בדיון בה: רצון המת, חשיבות כתב היד לציבור, ובעיקר מהי יצירה ולמי היא שייכת. הדיון רלוונטי בעיקר ביחס ליוצרים מפורסמים ואהובים, שעשו להם שם והציבור משווע ל"דרישת שלום" מהם. במבחן המציאות, מספק מבחינות רבות לקבל עוד מאדם שכבר לא יכול לתת גם בלי קשר לאיכות, אך לעיתים הדבר יכול לאכזב יותר מלנחם.
לטריטוריה מאתגרת זו נכנסת הנובלה של גבריאל גרסיה מארקס, "נתראה באוגוסט", שבניו מצאו בכתביו ויצאה לאור בשנת העשור למותו. אנה, אישה בת 46, נשואה למנצח מצליח ואם לשני ילדים מוזיקליים אף הם, מגיעה כל שנה ב־16 באוגוסט לקברה של אמה להניח זר סייפנים. אנה מרוצה מחייה, אבל בשנה השמינית להגעתה לאי היא פוגשת גבר מסתורי שמעורר בה עניין. האי הופך במהירות להיות מקום שפעם בשנה היא הופכת להיות בו אישה אחרת, שונה מכל מי שהיא ביבשה המרכזית.
על פניו נדמה כי היום הזה בשנה אינו נורא כל כך יחסית לתנודות אחרות, שהרי לא רק אנה חיה חיים שיש בהם סתירה ועוברת משבר כלשהו. בעלה רוצה לכתוב ספר הדרכה להאזנה למוזיקה, במדיום ששונה לחלוטין מכל מה שעסק בו לאורך חייו. בתה, המוזיקלית והכישרונית להחריד, רוצה לעזוב הכול ולהפוך לנזירה מן המניין. אם כן איך תזוזה למשך יממה בשנה יכולה להיות כל כך נוראית? אולם הביקור השנתי משפיע וגורם לאפקט דומינו בחייה. לקראת סופו של הסיפור, כשהיא מגלה מדוע בחרה אמה להיקבר דווקא באי, מתבהרות לה כמה אמיתות על עצמה, על אמה, ואולי גם על בחירותיה של ביתה.
יהיה קשה לדבר על הספר בלי לדבר על אורכו, או נכון יותר – קוצרו. ממארקס התרגלנו לקבל רומנים ארוכים וענפים, אבל פה מדובר בספרון צנום של מאה וקצת עמודים ובכל זאת התיאורים המארקסיים קיימים ומדויקים. האי חי ומוחשי: "כפר הילידים עם בתי העץ, גגות של כפות דקל סבל ורחובות של חול לוהט מול ים בלהבות", אבל גם משנה את פניו לאורך השנים: "צומחים שנה אחרי שנה מגדלי הזכוכית המתרבים והולכים בעוד הכפר הולך ונעשה עני. סירות המנוע פינו את מקומן למעבורת". גם הדמויות נוצקות ומתהוות בצורה מדויקת על אף המהירות שבה הכול קורה. אין ריאליזם מאגי כמיטב המסורת של מארקס, והכול טבעי ורגיל, עם סיפור קצר וקטן על אישה שחיה את חייה על יבשה בטוחה רוב השנה, מרגישה את הבדידות וההחמצה ומנסה למצוא את התחושות החסרות לה באי.
הסיפור שלם ועשוי היטב, ומעורר שאלות על אבל ועל העברה דורית. בשני עמודיו האחרונים של הספר, במעשה האחרון של אנה באי, לא יכולתי שלא לתהות האם בכך נחתם הסיפור ולכך התכוון המחבר, או שמא הוא התלבט על הסוף ומדובר בטיוטה לא גמורה שאני מציצה בה ללא רשות. כנראה מדובר במחשבה שאין ממנה מנוס בסוג הספרים האלה: האם זו הגרסה הסופית, האם הסופר מצא בה ערך והאם רצה שיקראו בה. בכל מקרה, גם אם לא מדובר ביצירתו הגדולה ביותר, זוהי דרישת שלום נעימה מאחד הסופרים הלטיניים הגדולים של דורנו, ומי שזקוק לה ימצא בה נחמה ויופי.
