ועדת חקירה ממלכתית אינה פתרון קסם. למעשה, כנראה היא אינה פתרון כלל. אך היא יכולה להביא מעט בהירות לחברה מוכת ספק, מעט נחמה למשפחות שבורות לב, מעט אמון לעם שחשדנות ממאירה מכרסמת בו. אז למה לא להקים ועדה כזו?
הופתעתי כשהנשיא הרצוג פרסם במוצאי שבת את הצעת הפשרה שלו בנוגע לוועדת חקירה; הופתעתי בשנית מהמהירות שבה דחתה אותה לשכת ראש הממשלה. הרצוג הציע שאת ועדת החקירה ימנה נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בתיאום עם משנהו, נועם סולברג. זה נשמע לי רעיון לא רע.
אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית שאת חבריה ימנה יצחק עמית לבדו, מסיבה פשוטה: נשיא בית המשפט העליון כבר איננו איש מקצוע מורם מעם, כפי שהיה פעם, אלא דמות פוליטית. המחוקק העניק לנשיא בית המשפט את הסמכות למנות ועדות חקירה, משום שהשופטים היו אז מקובלים על כל המחנות ועל כל הציבורים. הם התרחקו מפוליטיקה כמו מאש, והתרכזו בהענשת פושעים, באכיפת חוקים וביישוב סכסוכים. ההינזרות הזו מפולמוסים אקטואליים קנתה להם הערכה חוצת-מחנות. אך השופטים כבר לא שם: הם נכנעו לפיתוי השטחי של השפעה ישירה על כל ההחלטות וכל המערכים במדינת ישראל, ולא הבינו שעל כל גרם של כוח ישיר שהם צוברים יש קילו של סמכות מוסרית שהם מאבדים.
השופט עמית תפס צד: כולנו יודעים מה הוא חושב במחלוקות הפוליטיות שקורעות אותנו, ולכן כולנו גם יודעים איך תיראה ועדת חקירה שהוא יקים, ומה יהיו מסקנותיה. אין לי בעיה עם המסקנה שראש הממשלה אחראי. למעשה, קשה לי לראות ועדת חקירה סבירה שתגיע למסקנה אחרת. אך יש לי בעיה עם המסקנה האפשרית שרק ראש הממשלה אחראי; יש לי בעיה קשה עם ועדה שתתעלם מאשמת אוסלו, מאשמת ההתנתקות, מאשמת "הצבא הקטן והחכם", ואולי גם מאשמתה של עסקת שליט. לכן התנגדתי לוועדה שיקים עמית לבדו.
בהצעה החדשה של הנשיא החששות הללו לכאורה מתפוגגים. השופט נועם סולברג הוא השופט השמרן ביותר שאפשר למצוא היום בישראל, גר ביישוב ביהודה ומקובל על הכול כאיש ישר והגון. אין חשש סביר שהוא יסכים לוועדה מטעם, או אפילו לוועדה מוטה. לוועדת חקירה ממלכתית יש כלים שאין לשום גוף אחר. אז למה לא? אם ראש הממשלה חושש שהנשיא עמית יתעלם מהמלצותיו של עמיתו סולברג, הייתי מצפה לתגובה מעין זו: "הממשלה מברכת על הצעת הנשיא, ותשמח לאשר אותה במידה שהסמכות ההדדית של השופטים עמית וסולברג תעוגן באופן רשמי ומחייב".
אין לתלות בוועדה כזו תקוות מוגזמות. ועדות חקירה הפכו בישראל לסאגה ארוכת שנים. אם תוקם היום ועדת חקירה למחדלי המלחמה, באיחור רב, יש להניח שהיא תפרסם את מסקנותיה רק בעוד שנים לא מעטות. המסקנות האישיות כבר לא יהיו רלוונטיות, אבל יש לקוות שיהיה ערך מסוים למסקנותיה המוסדיות. ובעיקר, היא תוכל להשקיט ספקות קשים וחשדות נוקבים, שקיימים בכל קצוות החברה הישראלית; והיא תיתן למשפחות השכולות את הידיעה שלא מתעלמים מאסונן.
כאשר נשיא בית המשפט העליון הסכים להצעתו של נשיא המדינה, לחלוק סמכות חשובה עם שופט אחר, אפשר לקוות שהוא למד לקח מסוים מהאירוע הזה: כמה חשוב שיהיה לרשות השופטת את אמון העם, ואיזה מחיר היא משלמת על היעדרו. עכשיו התור של כולנו ליישם לקח אחר: כמה חשוב לחתור לפשרות ציבוריות, ולא לסרב באופן אוטומטי לכל מנגנון שמקובל על הצד השני. אם נסרב לוועדת חקירה ממלכתית, ייתכן שיום אחד יחקרו ילדינו בתימהון את הסירוב הזה.
