ישראל זקוקה לוועדת חקירה ממלכתית שתחקור ותבדוק את שרשרת האירועים והמחדלים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר, ולצידם את אופן ניהול המלחמה מאז ה-7 באוקטובר. דומה שעל כך יש הסכמה רחבה בציבור. ועם זאת, ועדה כזו לא קמה עד היום משום שהמנגנון אותו קבע המחוקק, ועדה שאת המנדט שלה קובעת הממשלה ואילו את הרכבה קובע לבדו נשיא בית המשפט העליון, לא יכולה לזכות לאמון מצד חלק גדול בציבור, שאיננו נותן אמון בנשיאו הנוכחי של בית המשפט העליון. בין אם משום התחושה שמערכת המשפט שותפה למחדל ולא יכול להיות שהיא תמנה לבדה את מי שיחקרו את המחדל, ובין אם בגלל חוסר האמון האישי בשופט עמית, בשל הדרך הבעייתית שבה מונה לנשיא, על חודי הכידונים של פסיקת בג"ץ.
כך או כך, ברור שממשלת ישראל לא תקבל החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית אם את הרכב הוועדה יבחר באופן בלעדי נשיא ביהמ"ש העליון השופט עמית. בין אם נאהב את המצב הזה ובין אם לא – זו המציאות. כדי לצאת מהפלונטר הזה ולאפשר הקמת ועדה נדרשת פשרה. וזו הסיבה שבגללה רבים כל כך שמחו על ניסיונו של נשיא המדינה יצחק הרצוג להוציא את העגלה מהבוץ ולנסות לגבש מתווה שיאפשר הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אולם, אליה וקוץ בה. המתווה אותו הציג הנשיא, פשוט איננו מתווה פשרה וזאת משני טעמים שכל אחד מהם מספיק לבדו.
ראשית, דרכה של פשרה שהיא נעשית בין שני צדדים. מתווה הנשיא הרצוג הוא מתווה חד צדדי שסוכם עם נשיא ביהמ"ש העליון השופט עמית. ממשלת ישראל והעומד בראשה, ככל שפורסם, לא היו צד לגיבוש המתווה. הנשיא הרצוג, חשוב להדגיש, יודע היטב את מספר הטלפון בלשכת ראש הממשלה, ויכול לשוחח עם ראש הממשלה ואנשיו בכל עת שיחפוץ בכך. למען האמת, ראש הממשלה נתניהו תמך בבחירתו של הרצוג לנשיא ובין השניים שוררת מידה לא מבוטלת של הערכה הדדית על אף היותם יריבים פוליטיים מרים לשעבר. להרצוג ישנה היכולת לנסות ולייצר מתווה שיוסכם על שני הצדדים. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לגבש מראש, בהסכמה בין השופט עמית ובין ראש הממשלה נתניהו, את רשימת חברי הוועדה שתהיה מקובלת על שניהם. זה חוקי למהדרין ולא מסובך בכלל. אם כך היה נעשה ניתן היה בהחלט לדבר על "פשרה". הצעה חד צדדית תישאר לעולם בגדר הצעה חד צדדית ולא פשרה.
ואם לא די בכך, קריאה מדוקדקת בהצעת הרצוג שניתנה בהסכמת השופט עמית מלמדת שהשופט עמית הסכים לה לא בגלל מה שיש בה אלא בגלל מה שאין בה. אין שום סיבה שהוא לא יסכים להצעה שלא כוללת שום ויתור מצידו. על פי ההצעה, כפי שפורסמה אמש, "במידה ויוחלט על הקמת ועדה מכח החוק הקיים – ייקבע הרכבה על ידי השופט עמית בהיוועצות עם שופט בית המשפט העליון נעם סולברג שצפוי להתמנות בקרוב למשנה לנשיא". מילת המפתח במשפט הזה, שהוא לב ההצעה, היא במילה "בהיוועצות". מאחר שהן השופט עמית והן הנשיא הרצוג הם משפטנים (מוכשרים למדי, אם יורשה) אין ספק שהמילים נבחרו בקפידה, והשימוש דווקא במונח "בהיוועצות" ולא במונחים כדוגמת "במשותף" או "בהסכמה" איננו מקרי.
השופט עמית, שגם מתנגדיו מסכימים שמבין דבר או שניים בתחום המשפט המנהלי, יודע היטב שהליך של "היוועצות" איננו מחייב את המתייעץ לקבל את העצה. הוא רק מחייב אותו לשמוע אותה ולשקול אותה. הא ותו לא. אכן, כאשר חלה על רשות מנהלית חובת היוועצות קיימת האפשרות שאי התחשבות בעצה תוביל להגשת עתירה שתבקש לאכוף התחשבות כזו. אלא שבמקרה שלנו קודם כל אין חובה כזו, אלא אקט וולונטרי מצידו של השופט עמית, ובנוסף, המתייעץ הוא נשיא בית המשפט העליון, על כל המשמעויות הנלוות לכך. ממילא, קשה להאמין שהשופט עמית מוטרד מהאפשרות של עתירה. מה שאומר שנותרנו עם היוועצות במובנה הבסיסי, שהיא הליך חסר כל שיניים. דבר לא השתנה בעקבות התחייבותו של השופט עמית. לאחריה ממש כמו לפניה הוא מעוניין להיות זה שמחזיק באופן בלעדי בסמכות למינוי חברי ועדת החקירה הממלכתית. זו אולי לא עמדה מופרכת, משום שזו לשון החוק, אך אין ספק שבדרך הזו לא תהיה פשרה, וגם לא ועדת חקירה ממלכתית. בשביל שוועדה כזו אכן תקום דרושה פשרה אמתית, לא פשרה בכאילו.
