קולונל אליי בן מוחמד וואל, מפקד המשטרה הלאומית במאוריטניה – מדינה מוסלמית בצפון מערב אפריקה, שהייתה האחרונה בעולם שאסרה על עבדות – עמד באוגוסט 2005 בראש הפיכה שהדיחה את הנשיא דאז, שגם הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית 21 שנים קודם לכן. ההפיכה ב־2005 התרחשה כשהנשיא היה בהלווייתו של המלך פאהד מערב הסעודית, והתחוללה כמעט ללא שפיכות דמים; הנשיא הקודם נאלץ לא לחזור, ומצא מקלט מדיני בקטאר.
במקומו עלתה לשלטון מועצת קצינים בראשות וואל, מתומכי הנשיא עד ההפיכה, שאף השתתף בהפיכה של 1984. מועצת הקצינים כינתה את עצמה "המועצה הצבאית לצדק ולדמוקרטיה". וואל הבטיח שהמועצה איננה אלא שלב ביניים לקראת דמוקרטיה. הוא סיפק הרבה הבטחות מרחיקות לכת ובלתי סבירות: בתוך שנה יתקיים משאל עם על חוקה חדשה ובתוך שנתיים יהיו בחירות דמוקרטיות אמיתיות. הוא גם הבטיח שאיש מחברי המועצה הצבאית לא ישתתף בבחירות.
ההבטחות לא שכנעו רבים מחוץ למאוריטניה. הפיכות המלוות בהבטחות מרחיקות לכת שאינן מתגשמות הן תופעה נפוצה, ובין 1987 ל־2005 היו במאוריטניה תשע הפיכות או ניסיונות הפיכה כושלים. בהתאם לכך, ההפיכה זכתה תחילה לגינוי נרחב מצד האיחוד האפריקני, האיחוד האירופי, מזכ"ל האו"ם וארה"ב.
למרבה הפלא, התברר שהקולונל וואל התכוון לכל מילה שאמר. הוא נותר מזכ"ל המועצה, וסירב לקרוא לעצמו נשיא; הוא אף סירב לעבור לארמון הנשיאות, בטענה שאינו נשיא והוא לא רוצה להתרגל למעמד הנשיא. בתוך פחות משנה הוא הביא חוקה חדשה למשאל עם, וזו אושרה ברוב של 97 אחוזים, עדות לכך שמאוריטניה אולי לא הייתה עדיין דמוקרטית בנשמתה. החוקה כללה הגבלה כפולה: כהונת הנשיא הוגבלה לשתי כהונות של חמש שנים כל אחת, וכל נשיא עתידי היה חייב להישבע שלא ישנה את המגבלות על כהונתו.
כפי שהבטיח, וואל לא רץ לנשיאות, וגם לא חבריו. לנכבדים מאוריטנים שבאו להפציר בו שיתמודד הוא הסביר שאינו מתאים להיות נשיא כי הוביל את ההפיכה, והנשיאות צריכה להיות עניין אזרחי בלבד. הוא נסע ברחבי מאוריטניה כדי להסביר לקהילות כיצד יתנהלו הבחירות ומהם יתרונות הדמוקרטיה. בנובמבר 2006 ערך בחירות לפרלמנט, ובמרץ 2007 – בחירות לנשיאות. אחריהן אכן פרש מתפקידים רשמיים. וואל עשה את הבלתי ייאמן: ויתר מרצונו על כוחו ללא אילוצים, אף שככל הנראה רוב התושבים רצו שיישאר; סירב לכל ההצעות והאפשרויות לשמור על מעמדו; פינה את הדרך לשלטון דמוקרטי.
כל זה החזיק מעמד כשנה וחצי. באוגוסט 2008 ניסה הנשיא החדש לפטר כמה קציני צבא בכירים, ובתגובה הם השתלטו על ארמון הנשיאות, עצרו את הנשיא וביצעו הפיכה צבאית. הנשיא עצמו שוחרר לאחר שהתחייב לא להיות מעורב בפוליטיקה. וואל – אבי הדמוקרטיה קצרת הימים במאוריטניה – גינה נמרצות את ההפיכה, וכשהמשטר החדש הכריז על בחירות – התמודד בהן וזכה בקולות מעטים מאוד. משקיפים מבחוץ טענו שהבחירות התנהלו באופן סביר; חלק מעשרת המתמודדים שהפסידו, כולל וואל, סברו אחרת. הוא טען שהבחירות הן הסוואה לחזרה לשלטון אוטוריטרי, וכנראה צדק: למרות השיפורים במדינה, בפרט בשנים האחרונות, היא הייתה עדיין דמוקרטיה חלקית מאוד, ואפילו העבדות עדיין התקיימה בה באופן לא רשמי.
וואל עצמו המשיך להיות אופוזיציונר במאוריטניה עד מותו מהתקף לב ב־2017; לאחר מותו הכריז המשטר על שלושה ימי אבל לאומי, עדות לאהדה אליו גם לאחר שניסיונו לדמוקרטיזציה מלאה של מאוריטניה קרס.
מוסד עדיף ממנהיג
עלילות וואל במאוריטניה מלמדות אותנו על מגבלותיו של מנהיג ביחס לתרבות ולמנגנונים שבתוכם הוא פועל. זהו שיעור שכדאי ללמוד שוב לאור המצב בסוריה כרגע. ההתנגשויות בין אנשי המשטר החדש למתנגדיו ומעשי הטבח בעלווים בסוריה הביאו לתגובות על "חשיפת פרצופו האמיתי" של מנהיג סוריה אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני); אחרים תירצו את ההתרחשויות כבעיות של שליטה בכוחותיו וחבלי לידה של משטר חדש.
בסופו של דבר, השאלה מהו פרצופו האמיתי של מנהיג סוריה אינה חשובה למדי. היא חשובה אם הוא ג'יהאדיסט מוסווה, אבל אם הוא באמת רוצה לעמוד בהצהרותיו ולהוביל לסוריה מאוחדת ודמוקרטית במידה – אז, באופן פרדוקסלי, השאלה מאבדת מחשיבותה. השאלות החשובות יותר במקרה כזה הן מהם סיכוייו ואם יש לו מספיק שליטה בכוחות כדי להשיג את מטרותיו.
גם אם נניח שא־שרע לא רצה במעשי הטבח, זה לא משנה אם אין לו יכולת לעצור אותם. וגם אם ירצה ויוכל למנוע מעשי טבח נוספים, יהיה מפתיע למדי אם ינקוט צעדים נחרצים נגד האחראים להם, שכן פירוש הדבר יהיה לקום נגד גורמי כוח שעשויים להיות חיוניים לשלטונו.
לעיתים יש מנהיגים שמשנים את ההיסטוריה, לטוב ולרע, אבל תמיד כדאי לשאול מה יקרה אחריהם. אם מנהיג נתפס כאדם היחיד שאפשר לעשות איתו עסקים, המשמעות היא שכל חוזה עם מנהיג כזה יהיה חסר משמעות כאשר המנהיג יתחלף. לכן האזהרות שנפוצו בשעתו בישראל על החובה להגיע להסכם עם אסד, כי ספק אם מי שיגיע אחריו יוכל להגיע להסכם, כללו בתוכן את הפרכתן, משום שנטו להתעלם מהשאלה מה יקרה אחר כך.
לעומת זאת, אם מוסדות מדינה שומרים על יציבות אחרי החלפת מנהיג, יש סיכוי טוב יותר שקביעה של מנהיג אחד תישאר בתוקף גם אחריו. במילים אחרות: עדיף מוסד שאפשר לעשות איתו עסקים ממנהיג שרק איתו אפשר לעשות עסקים.
הסיפור במאוריטניה מלמד אותנו על מגבלותיהם של מוסדות שלטון הפועלים בתרבות שלטונית שלא מאפשרת קיום עצמאי שלהם בלי קשר לזהות המחזיק בתפקיד. במאוריטניה הבעיה לא הייתה היעדר חוקה, היעדר הפרדת רשויות או בחירות לא הוגנות. ממשלת המעבר של וואל הניחה את כל היסודות למדינה דמוקרטית, ואי אפשר לחשוד בו שלא התכוון לכך, לאור בחירתו, בנוסח ג'ורג' וושינגטון, לא למנף את הפופולריות שלו ולהעדיף את הדוגמה האישית והדרך לעתיד על ידי פרישה מעמדת הכוח.
הבעיה הייתה שהנשיא הנבחר לא היה יכול להרשות לעצמו להחליף את צמרת הצבא בלא שזו תחליט להחליף אותו. במצב כזה, האיזונים, הבלמים והרצון הטוב לא סייעו. בהיעדר חברה אזרחית שיכולה להתנגד לניסיון ההפיכה, ובהיעדר צבא שלא היה מסור למנהיגו אלא למדינה, ההפיכה הצבאית מיהרה לבוא.
השאלה החשובה לא הייתה מה כתוב בחוקה, אלא אצל מי הנשק ומה הוא עושה בו, ונראה שאותו הדבר יהיה נכון בסוריה: גם אם המשטר החדש יכריז על שוויון זכויות למיעוטים ויחוקק חוקה דמוקרטית למהדרין, ידו של בעל הנשק תהיה על העליונה. סוריה עברה כמעט עשור וחצי של מלחמת אזרחים, וגם כעת פועלות בה מיליציות מתנגדות לצד הממשלה. במצב כזה קשה לשלטון המרכזי, אפילו אם מניעיו נאצלים, לייצב שלטון בלי להיכנע לדרישות של כוחות מקומיים ואחרים.
אין להסיק מכך שסוריה תתפצל, אבל אולי מוגזם לצפות לסדר מרכזי במדינה, גם אם העומד בראשה כרגע מעוניין להטות את הספינה לכיוון אחר. תרבות אלימה שזה עתה יצאה ממלחמת אזרחים הופכת לדמוקרטיה יציבה רק לעיתים רחוקות; לעיתים תכופות יותר רודנות מחליפה רודנות, או שתהליך המעבר ממושך מאוד. קוריאה הדרומית, שהפכה לדמוקרטיה רק ב־1987 – 34 שנים אחרי תום מלחמת קוריאה – היא דוגמה טובה לכך.
וממה מתעלמים?
לבסוף, השאלה אם א־שרע אחראי לטבח בעלווים או לא עלולה להיות משנית למדי בסוגיית יחס העולם אליו. הבחירה מה לראות וממה להתעלם יכולה להיות סלקטיבית להפליא. חלק מהתגובות בעולם המערבי כבר הדגימו רצון לראות בא־שרע בן שיח, אולי בתקווה שיקלוט מהגרים מסוריה, ועל כן השתמשו בניסוחים דיפלומטיים לעילא כדי לא להטיל על הנהגת סוריה החדשה את האחריות למה שנעשה תחת שליטתה.
כשרוברט מוגאבה עלה לשלטון בזימבבואה ב־1980, הוא המשיך תחילה בכמה מגמות חיוביות, כגון שיפור מערכת החינוך במדינה, שהייתה בתקופה מסוימת אולי הטובה באפריקה. אבל הוא גם שלח את חטיבה 5 של צבא זימבבואה, שזכתה להכשרה בידי הצפון־קוריאנים, לטבוח במתנגדיו מהמיעוט האתני של האינדבלה.
חייליו עשו זאת בהתלהבות יתרה ורצחו ככל הנראה לפחות כמה אלפים, אולי הרבה יותר. הדבר לא הפריע למוגאבה – גיבור האנטי-קולוניאליזם – להתקבל בבית הלבן של רייגן, שהחמיא לו על "נשיאותו החכמה" ועל "ריפוי הפצעים של מלחמת האזרחים", ולקבל תוארי כבוד למיניהם שנשללו ממנו רק כשבשנות האלפיים החל במערכה נגד החוואים הלבנים בזימבבואה.
שר החוץ הבריטי דאז הסביר לימים כי בריטניה של תאצ'ר התעלמה ממעשי מוגאבה בשל בעיותיה הפוליטיות וחוסר יכולתה להתערב, אך גם הוסיף: "אבל חוץ מהריגת האינדבלה, הדברים התנהלו די בסדר תחת מוגאבה בהתחלה, לא?".
כבעבר כן היום: הבעיות הפוליטיות והרווחים הפוליטיים יקבעו לא פחות מעקרונות. נכון, היה טבח בעלווים; אבל חוץ מזה, מרקיז, הכול בסדר.
יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
