המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) פרסם השבוע מסמך שכותרתו "הביטחון הלאומי של מדינת ישראל – תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2026-2025". במסמך מוצגת התפיסה הביטחונית שישראל צריכה לאמץ, לפי המכון. מוצגות בו כמה תובנות חשובות, אך רובן מתגמדות מול ההתייחסות לזירה הפלסטינית, שנכתבה כאילו טבח 7 באוקטובר לא התרחש מעולם.
אותן מנטרות עבר שחוקות מוצגות מחדש: הדגשת השאיפה לשלום תוך הפיכתה למושג ריק מתוכן והדגשת ההכרח בפשרות; הימנעות מוחלטת מהחלת ריבונות, אפילו בבקעת הירדן; חיזוק הרשות הפלסטינית על אף קריסתה והאיבה הגוברת בתוכה כלפינו; פחד מתמיד ממדינה דו־לאומית וחזרה לפתרונות כושלים כמו גידור והיפרדות מהפלסטינים, קונפדרציה פלסטינית־ירדנית, אוטונומיה פלסטינית, פתרון שתי המדינות, חזרה לתוכנית טראמפ (שכבר קיבלה מראש מדינה פלסטינית), ו"רשות פלסטינית מתוקנת" – כל אלה ללא שום בסיס במציאות.
מתקפת ה־7 באוקטובר כבר הוכיחה שכל אלה הם חלומות באספמיה, אולם המכון בשלו. המסמך שהנפיק מתעקש להעלות את אותן הצעות חסרות שחר, בהתעלמות מהמציאות הביטחונית ומהכישלון המוחלט של כל אחד מהפתרונות שנוסו בעבר. בשום מקום לא מופיעה האפשרות להחיל ריבונות ישראלית בבקעת הירדן. אין ניסיון להתמודד עם סוגיית הגירת הפלסטינים – נושא שזוכה כעת לרוח גבית חזקה מצד נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. אין במסמך כולו התייחסות למילה "ניצחון". אין גרעין מחשבה מחוץ לקופסה על בריתות עולמיות חדשות או על חשיבות ההכרעה מול הפונדמנטליזם האסלאמי – כולל בעיני העולם הערבי. הדו"ח מתייחס לכל השכנות של ישראל, ובכללן טורקיה, אך מתעלם באופן מוחלט ממצרים, באופן תמוה לכל הפחות.
השאיפה לשלום היא ערך יהודי־ישראלי עמוק, המבוסס על עקרונות מוסריים ורוחניים בני אלפי שנים. איננו עם מחרחר מלחמה, והחזון הגדול שאנו מציבים לאחרית הימים הוא "וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אולם לצד החזון האידיאי, אין לנו זכות להתעלם מהמציאות. החזרה הפתטית על רעיון השלום החד־צדדי, והנחת היסוד שישראל היא זו שצריכה להמשיך לשלם מחירים בעוד האויב צריך למקסם את הישגיו, היא אבסורד מסוכן ואשלייתי. שלום אמיתי יגיע רק לאחר שהפלסטינים ייכנעו לחלוטין, ללא שום פשרה, ויכירו במדינת ישראל ובריבונותה.
כמו אצל ערביי ישראל – וגם שם אנו רואים הידרדרות חמורה שמחייבת טיפול – רק במצב של כניעה מוחלטת מצד האויב נוכל לבחון בהדרגה אפשרות לתהליך תושבות, לאלה מהערבים שיקבלו על עצמם את החיים כמיעוט במדינה היהודית. מי שימשיך לשאוף למדינה פלסטינית – שהיא שוות ערך להשמדתנו – יוכל לקבל תמורה הוגנת לנכסיו, להגר ולעזוב. גם כך, חלק לא מבוטל מהפלסטינים מנציח את פליטותו – אז שיממש אותה במקום אחר. משאת לבו להשתכן בלוד, בעכו ובאשדוד הרי לא תיתכן.
לאחר שבעים שנות אכזבות ודמיונות שווא, הגיע הזמן להפנים את המציאות ולפעול בהתאם. ההתעקשות להאמין שהפלסטינים רוצים שלום ולהתעלם מהשבר העמוק שחווינו מחזירה לשיח באובססיביות את "פתרון שתי המדינות". הפלסטינים הבהירו מעל לכל ספק שעניינם בהקמת מדינה אחת בלבד מהים עד הירדן, ללא יהודים. הדו"ח מתעלם מהמציאות הברורה והמוצהרת של מי שבחר להיות אויב, וחושף כי המכון המכובד לא למד דבר.
חלק לא מבוטל מהפרדיגמה הכושלת שהובילה אותנו ל־7 באוקטובר הגיע מבית מדרשו של INSS, אשר המשיך להיאחז באשליות "ניהול הסכסוך", "אופק מדיני" ו"אש מנגד" – בזמן שהאויב התחמש והתכונן להשמדתנו. עד שתתחולל תפנית חשיבה עמוקה בישראל, לא נוכל להתקדם אפילו צעד לעבר מציאות ביטחונית יציבה – ועל אחת כמה וכמה לעבר שלום אמיתי.
קובי אלירז כיהן כיועץ לענייני התיישבות של ארבעה שרי ביטחון
