הסכסוך הישראלי־פלסטיני מורכב מכדי שיתויג בתוויות פשטניות. מונחים כמו "אפרטהייד" ו"ג'נוסייד", שנפוצים בתקשורת העולמית, חוטאים להבנת המציאות המסובכת בישראל, ובמיוחד בכל הנוגע למצב בעזה. המונחים הדרמטיים האלה מושכים כותרות, אבל הם מחטיאים את המהות. המצב בעזה דומה יותר למלחמה בין צבא לארגון טרור ולא לג'נוסייד. באותו אופן, הסכסוך הכולל בין ישראל לערבים מזכיר סכסוך על שטח וטריטוריה, ולא משטר אפרטהייד. הבחירה במילים אינה רק סמנטית, שכן יש לה משמעות פוליטית ומשפטית. תיוג ישראל כמבצעת ג'נוסייד בפלסטינים עלול להוביל לתביעות בהאג וללחץ בינלאומי, תוך התעלמות ממורכבות הסכסוך.
כדי להבין את המופרכות של הגדרת הסכסוך הישראלי־פלסטיני ככזה שסובל ממשטר אפרטהייד ישראלי, נדרשת חקירה של המשטר שהושאלה ממנו ההגדרה הזאת. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנים 1948 עד 1994 התאפיין בכך שמיעוט לבן ממוצא אירופי השתלט על רוב שחור ונהנה מזכויות יתר על פני השחורים ו"הצבעוניים" האחרים. הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לעומת זאת, מתאפיין בעימות חריף בין שני עמים שנאבקים על חלקת אדמה אחת. הצפיפות באזורנו מכריחה את שתי האוכלוסיות להתמודד זו עם זו על שטח קטן, בניגוד למרחבים העצומים של דרום אפריקה. גם האלימות הרצחנית מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים אינה דומה להתנגדות שהפגינה האוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה.
במחקר שפרסמתי לאחרונה בכתב עת אקדמי בינלאומי, הראיתי שהמצב בעזה שונה מאוד ממקרים ידועים של רצח עם, כמו רצח הטוטסי ברואנדה באביב 1994 או שואת יהודי אירופה והבלקן בשנות הארבעים. האו"ם מגדיר "ג'נוסייד" כ"כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית או דתית". למרות המחיר האנושי הכבד, הפעולות הצבאיות הממוקדות של ישראל, לצד המסדרונות ההומניטריים שפתחה לטובת אוכלוסיית עזה, מלמדים כי ישראל אינה פועלת להשמדה מכוונת של אזרחי עזה, כפי שעולה גם ממטרות המלחמה המוצהרות שלה.
הממהרים להכריז על רצח עם בעזה מקפידים לשכוח שהמלחמה פרצה בעקבות מתקפת הטרור של חמאס נגד ישראל ובשטחה ב־7 באוקטובר 2023. הפעולה הצבאית של ישראל היא ניסיון להחזיר את הביטחון לאזרחיה, ואינה מכוונת נגד העם הפלסטיני. העובדה שישראל הסיטה את הפעילות גם לחזיתות אחרות, כמו לבנון וסוריה, מלמדת שזוהי מלחמה נגד ארגוני טרור, לא נגד אזרחים.
המלחמה בעזה קשה והמצב ההומניטרי ברצועה חמור. בינואר 2025 דיווח משרד הבריאות של חמאס בעזה על יותר מ־46 אלף הרוגים מאז אוקטובר 2023. רבים מהם פעילי חמאס, אך ברור שגם אזרחים רבים נפגעו. יש לזכור: הקושי לזהות מי לוחם ומי אזרח נובע מהאסטרטגיה של חמאס, המשלבת את התשתיות הצבאיות שלו בתוך אזורים אזרחיים. בו בזמן, הירידה בנתוני הנפגעים לאורך המלחמה והניסיונות לספק סיוע הומניטרי מצביעים על מאמץ ישראלי להפחית פגיעה באזרחים, לא להפך.
מצבם של הפלסטינים שונה מאוד מאזור לאזור. הפלסטינים בעזה, ביו"ש, בתוך הקו הירוק ובמדינות ערב חיים במציאות שונה לגמרי אלה מאלה. ממילא, ההאשמות בג'נוסייד חוטאות למציאות. סכסוך ממוקד מול חמאס בעזה אינו עימות נגד העם הפלסטיני, ובוודאי אינו עונה להגדרות המשפטיות של ג'נוסייד. דווקא במדינות ערב השכנות מצבם של פליטים פלסטינים, בניהם ובני בניהם קשה יותר, שכן אלה סובלים שם מאפליה ומהגבלות ניכרות. מדיניות האזרחות המורכבת של ירדן, ההגבלות המוטלות עליהם בסוריה בתחום הבעלות על רכוש וזכויות ההצבעה וסירובה של מצרים לקבל פליטים פלסטינים מדגימים כיצד המדינות השכנות לנו תרמו למצוקה הפלסטינית המתמשכת, אף שהן מקפידות להציג את עצמן כמגינות הפלסטינים בפורומים בינלאומיים.
בליבת הסכסוך נמצאות שתי קבוצות שרוצות את אותה אדמה מסיבות היסטוריות, לאומיות ודתיות עמוקות. ליהודים, ארץ ישראל היא המולדת העתיקה, והקמת המדינה אחרי השואה הייתה הגשמת חלום דורות של הגדרה עצמית. לפלסטינים, אותה האדמה מייצגת את זהותם הלאומית והתרבותית. רק הבנת המורכבות תאפשר פתרונות. השימוש במושגים מדויקים יותר לא רק יקדם הבנה טובה יותר של הסכסוך, אלא גם יפתח דרך למציאת פתרונות ישימים לשני העמים.
ד"ר יניב ריינגוורץ מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
