המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית התעוררה לאחרונה במלוא עוזה. שוב שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומייצרים כרוניקה ידועה מראש, בדרך למשבר חוקתי בלתי נמנע. הבעיה העיקרית אינה הוויכוח אלא שכל אחד מהצדדים רואה את האחר כטיפש או כרשע, וממילא אינו מוכן להקשיב לטיעוניו.
לפני כשנתיים, תפיסת תומכי הרפורמה נוסחה בערך כך: "נכון שאולי הממשלה הלכה רחוק מדי, אבל אין ספק שדרושה רפורמה". מנגד, תפיסת מתנגדי הרפורמה אמרה כך: "נכון שדרושה רפורמה, אבל הם הלכו רחוק מדי". שני הצדדים הסכימו שדרושה רפורמה (כמעט אין חולק על כך בין המשפטנים וגם בקרב הציבור הרחב), ושניהם הסכימו שההצעה שהוצגה בזמנו הרחיקה לכת (גם על כך אין כמעט מחלוקת); אז על מה הוויכוח? ברור שבשני צדי המתרס אין אחידות מחנאית. למעשה, הקו של חלק מתומכי הרפורמה זהה לקו של חלק מהמתנגדים לה.
החלוקה האמיתית היא מחנאית – בעד או נגד הממשלה, נגד או בעד מערכת המשפט. מתוך החלוקה הזאת, הצדדים בוחרים האם להתמקד בחצי הכוס המלאה או בחצי הריקה, ושניהם מתעלמים לחלוטין מהחצי האחר של הכוס. וכך, שני הצדדים חשים שאין בכלל טיעונים בעד הרפורמה (אם אתה מהמתנגדים), או נגדה (אם אתה מהתומכים).
התוצאה היא שכל אחד בטוח שהצד השני מחזיק בעמדה שאין בבסיסה טיעונים. המסקנה המתבקשת היא שהצד השני רשע לשם רשעות (רוצה להרוס את מערכת המשפט, או לנטרל את הממשלה הנבחרת) או טיפש (לא מבין את הטיעונים בעד או נגד).
שאלת פיטורי היועצת המשפטית לממשלה משקפים את אותה הרוח. כל מי שבוחן ביושר את טיעוני הממשלה ומתוך נכונות להקשיב (כמה מבעלי הדעה הנחרצת בעניין קראו את המסמך שמסביר את הטיעונים?), רואה שיש בהם ממש. היועמ"שית מתנהלת באופן לעומתי, גם אם במידה רבה של צדק בחלק מהמקרים. לכן, באופן אובייקטיבי, לממשלה קשה מאוד לעבוד איתה. נזכיר שהעובדה הזאת היא עילה לפיטורי היועץ המשפטי, כפי שהודו גם משפטנים שאינם מתומכי הממשלה.
קחו לדוגמה את תיקון חוק היסוד בנושא הנבצרות. היועצת המשפטית של הכנסת ראתה בו הסדר חוקי לגיטימי, אולם היועצת המשפטית לממשלה קבעה שהוא בלתי סביר עד כדי כך שסירבה להגן עליו בבג"ץ, ולעיתים גם מנעה מהממשלה לקבל הגנה אחרת בבית המשפט – הסדר מעוות בפני עצמו, שחייב לעבור שינוי ברפורמה משפטית. 11 שופטי בג"ץ דחו פה אחד את העתירה נגד תיקון חוק היסוד הזה. אם זהו אכן הסדר כל כך בלתי סביר, איך הוא לא זכה אפילו לקול תומך אחד בבג"ץ? האם זה לא מעיד על לעומתיות של היועמ"שית?
אולם יש גם צד שני למטבע. הסיבה ללעומתיות של היועמ"שית היא התנהגותה חסרת האחריות של ממשלת ישראל, שגובלת לעיתים במעבר על החוק. גם המתנגדים לרפורמה צודקים כשהם דורשים בלמים כדי לרסן אותה, ואין פלא שהם רואים בפיטורי היועצת איום על שלטון החוק. האיזון בין הרשויות חשוב מאוד, ואי אפשר לתת לרשות אחת כוח רב מדי על חשבון האחרת. במצב הנוכחי, אין ספק שהממשלה אכן לוקחת את הדברים רחוק מדי.
לנגד עינינו מתנהל טנגו מסלים של שני צדדים, כשכל אחד מהם נוהג בצורה קיצונית וחסרת אחריות, ומצדיק למעשה את תגובתו הקיצונית וחסרת האחריות של הצד השני. חוסר הנכונות לדון בטיעונים לגופם הוא בעוכרינו. הדרך היחידה להתגבר על כך, ולא לשוב לאותה כרוניקה מזיקה, היא לשים מאחור את המשקעים הרבים והמוצדקים ברובם של כל אחד מהצדדים, ולבחון עניינית את הטיעונים לכאן ולכאן. בחינה מחדש מעין זו צפויה לגלות כי למרבה ההפתעה, הצדדים מסכימים כמעט על הכול.
אם נשכיל לנהל את הדיון על התכנים ולא על הפרסונות, יהיה סיכוי למנוע את המשבר החוקתי, ואולי אפילו להגיע לרפורמה מוסכמת.
הרב מיכאל אברהם הוא מייסד תנועת "הנתיב השלישי – תורה עם דרך ארץ"
