"אם לא נקריב את ביטחוננו למען אחינו החטופים, נאבד את האחווה הייחודית שדרושה כדי שננצח את החמאס", קבע מאמרם של ד"ר מיכה גודמן ואפרת רוזנברג־שפירא שפורסם כאן בשבוע שעבר. התפיסה התבוסתנית האובדנית הזאת היא בדיוק מה שעַם חפץ עתיד אינו יכול להרשות לעצמו, בוודאי לא אחרי טבח המוני.
במאמר שמערער את הנחות היסוד הרעיוניות של הלאומיות, השתמשו הכותבים בהשקפה הלאומית ובמונחי יסוד פסידו־לאומיים לטובת מיסוס המחלוקת הפנימית המורכבת הנוגעת לעסקת החטופים ולניסוח פרדיגמה חלופית. הם הציגו התנגשות בין ערכים לאומיים של "ניצחון" ו"טובת הקולקטיב" מימין ובין ערכים ליברליים של "קדושת החיים" ו"חופש הפרט" משמאל.
לטענתם, זוהי "המשגה כושלת בתיאור המציאות", שכן לפי הסקרים "רוב הישראלים מזדהים עם הימין, ואותו רוב ישראלי גם בעד המשך העסקה".
הבחירה במונח "קולקטיב" כדי לתאר ערך לאומי במקום השימוש במושג "עַם" מסגירה שעטנז מושגי שמחליש את האמת ביסוד המחלוקת: ניצחון וטובת עם ישראל כולו אל מול אי השמדת האויב הצר. החלופה שמציעים הכותבים היא פרדיגמה מושגית שלפיה קיימת התנגשות, אך היא מתרחשת בין שני ערכים לאומיים, ובניסוחם: "הסולידריות הלאומית והדאגה לביטחון הלאומי". ממנה נובעת לכאורה קביעתם כי "ההחלטה הרציונלית היא בחירה בסולידריות ותמיכה בעסקה".
אולם ההנגדה בין "סולידריות לאומית" ל"ביטחון לאומי" יוצרת משוואה כוזבת. במקום "סולידריות לאומית" ראוי היה לדייק ולהשתמש במושג "סולידריות קולקטיבית", שמייצרת משוואה פרדיגמטית זהה למחלוקת האמיתית: ערך ליברלי (הסולידריות הקולקטיבית) אל מול ערך לאומי (הביטחון הלאומי); כלומר מחלוקת ליברלית־לאומית ולא מחלוקת לאומית־לאומית, כפי שהציגו.
אם המילה "סולידריות" הייתה מוחלפת בערך המקביל לה בהשקפה הלאומית, נאמנות, היינו שואלים האם אכן קיימת התנגשות בין ערך הנאמנות לכל חלקי העם ובין ערך הביטחון הלאומי. במקרה כזה היינו מגלים שאין פער או התנגשות בין השניים, ויתרה מזו: שני הערכים מתלכדים יחדיו למבנה תיאורטי אחד החל על כלל העם – גם על המתנגדים לעסקה, גם על היושבים ביו"ש שלא זוכים לסולידריות, וגם אלה העתידים להקריב את חייהם בידי הרוצחים המשתחררים.
ההתעקשות על קוצו של יו"ד וההתעכבות בענייני סמנטיקה ורטוריקה נחוצה, משום שהחזית המרכזית של מלחמת התקומה השנייה היא שדה התודעה. הסלט המושגי בין ערכים ליברליים ובין ערכים לאומיים, תוך טשטוש ערכים לאומיים, יוצר פרדיגמה פסידו־לאומית הסובלת מכשל כפול – מבני ומושגי. הכשל הזה מחליש את רוח העם שנטבח, ומעצים את רוח האויב המחכך את ידיו כשהוא קורא שאנחנו מוכנים ללכת שוב ככבשים לטבח.
מילים כמו "סולידריות", "קולקטיב", "הקרבה", "אחים שלנו", "ערבות הדדית" ועוד מציגות באופן לא הוגן את המתנגדים לעסקה, ומבטלת סדרת שיקולים רציונליים כבדי משקל: הותרת חמאס על כנו ושיבה לסכנות 6 באוקטובר; מחיר דמים עתידי ודאי ברצידיביזם הכמעט מוחלט של המחבלים; משמעות מותם של החיילים; משמעות הפעלת הלחץ על ממשלת ישראל במקום על המרצחים; בחינת לחצים מדיניים וכלכליים על מדינות ערב לחלץ את החטופים, משמעות דריסת זכרם של אלפי הרוגי מלכוּת שנרצחו ופצועים ששרדו עם פצעים בגוף ובנפש לכל חייהם.
בסופו של דבר מאחורי הדברים מסתתרת התביעה הנודעת "בכל מחיר", שמקריבה מחדש וללא גבול את ביטחון בני עמנו. שאלה אחת לא נשאלה ולא התבררה: מהו הגבול האדום שגם הם יתנגדו אליו? טשטוש המחלוקות והוויתור על גבולות מוסריים בעסקה הם המשך ישיר של ביטול הגבולות הגיאו־פוליטיים שהביא הליברליזם לעולם.
המבנים הרעיוניים של הליברליזם מתקשים להציע ערכים ומושגים שיתקנו וירפאו את העולם השבור שנחשף במלואו ב־7 באוקטובר, וכל שנותר לו הוא להזדקק למושגי יסוד לאומיים, שלא במקומם.
