הודעת מבקר המדינה השבוע על כך שהוא סיכם עם הרמטכ"ל הנכנס זמיר על פתיחת ביקורת בנוגע לכשלים שהובילו למחדל 7 באוקטובר שומטת את הקרקע מתחת לתירוץ העיקרי שניתן עד כה לאי הקמת ועדת חקירה. כזכור, בישיבת הממשלה לפני כחודש הסביר ראש הממשלה, כי "יש עוד אתגרים רבים לפנינו. אי־אפשר לומר שהמלחמה נגמרה". נתניהו הזהיר שאם תוקם ועדה "כל הגורמים הרלוונטיים יהיו עסוקים בעורכי דין במקום לעמוד ביעדים הגדולים שבפניהם ניצבת המדינה". הטיעון היה יכול להישמע משכנע עד שנתניהו עבר לתמוך בבדיקת המחדלים, אם תיעשה בידי מי שהוא מינה לתפקידו, כלומר המבקר מתניהו אנגלמן.
הגיעה אפוא השעה לשים סוף למריחה, ולהוביל להקמת ועדה, גם אם בדרך לא מושלמת ולא אידיאלית. אי אפשר להשתעשע ברעיונות על מנגנונים סבוכים ושינויי חקיקה מרחיקי לכת, כפי שנעשה בעבר גם בטור הזה. כמעט שנה וחצי אחרי המחדל הנורא, כל עיכוב נוסף מרחיק עוד יותר את חקר האמת. בקצב הנוכחי, עד שתקום ועדה כבר לא יהיה לה כל ערך. תהליכי התחקור הפנימיים ובדיקת המבקר יפגעו ביכולת לקבל מידע אותנטי ובוודאי באמינות העדויות שיישמעו בפני ועדת החקירה. למען האמת, אפילו אם הוועדה תקום היום – יכולתה לערוך חקירה מלאה ומהימנה כבר נפגעה. כל דחייה נוספת רק תעמיק את הפגיעה.
אף שהדברים לא נאמרו באופן הזה רשמית, ברור לכול שהמחסום בפני הקמת הוועדה הוא חוסר האמון של נתניהו וממשלתו בוועדת חקירה שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית יקבע את הרכבה. נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שחושש מתוצאותיה של ועדה שהוא אינו שולט בהרכבה. בתום מלחמת לבנון השנייה היה ברור לכול שאין מנוס מהקמת ועדה לחקירת הכשלים הרבים שנחשפו ערב המלחמה ובמהלכה. אלא שממשלת אולמרט לא הייתה מעוניינת להפקיד את הבדיקה בידי ועדה ממלכתית, שהרכבה נקבע על פי חוק בידי נשיא בית המשפט העליון. אולמרט, כמו נתניהו היום, לא נתן אמון במי שהתמנתה בדיוק אז לנשיאה, השופטת דורית ביניש, ולא רצה להפקיד בידיה את בחירת חברי הוועדה. המוצא לתסבוכת נמצא אז בדמות הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט אליהו וינוגרד, שהממשלה קבעה את הרכבה.
ראש הממשלה נתניהו ניסה תחילה לקדם יוזמה דומה. הוא ואנשיו ביקשו להקים ועדת בדיקה ממשלתית שתבחן את אירועי המלחמה ואולי אף את הטענות להפרת הוראות המשפט הבינלאומי, בניסיון להתמודד עם ההליכים בשני הטריבונלים בעיר האג. אך ההצעה נתקלה בחומה בצורה של התנגדות היועצת המשפטית לממשלה. עו"ד בהרב־מיארה טענה כי הדרך הראויה לחקירת המחדלים היא אך ורק הקמת ועדה ממלכתית, והכשילה כל יוזמה חלופית.
דומה שהמוצא היחיד הוא זניחת הגישה הפורמלית. אכן, על פי חוק הממשלה היא שקובעת אם תקום ועדה ממלכתית ומה היא תחקור, ואילו את הרכבה קובע נשיא העליון לבדו. אך המחוקק מעולם לא אסר על תיאום בין הממשלה לנשיא בית המשפט העליון ועל הגעה להסכמות ביניהם, גם אם רשמית מי שבוחר את חברי הוועדה יהיה השופט עמית. אם כל מה שיאפשר הקמת ועדה הוא הסכמה על הרכבה – אין איסור לחתור להסכמה כזו. היא עשויה להגביר את האמון שייתן הציבור הרחב במסקנות הוועדה, הן בימין והן בשמאל.
בעולם אידיאלי היה ראוי לקרוא לבנימין נתניהו וליצחק עמית להסתגר לכמה שעות בחדר אחד ולהגיע להסכמות ביניהם. בעולם האמיתי, שבו ספק אם השניים הללו מסוגלים לסבול זה את נוכחותו של זה בחדר סגור, דרושה התערבותו של מתווך כדי להביא להסכמות. האתגר לא פשוט, ודומה שהיחיד שמחזיק ביוקרה וביכולות הפוליטיות הנדרשות למשימה הוא נשיא המדינה. האם יצחק הרצוג יהיה נכון להתגייס למשימה?
