ד"ר זמרי עושה לי דווקא, אין דרך אחרת להסביר את מה שהיא עשתה השבוע.
זה התחיל כאילו תמים: חזרתי הביתה בערב והיא והילדים בדיוק אכלו ארוחת ערב, אחרי חיבוקים, נישוקים ושלושה "איך היה בבית ספר? כיף", ד"ר זמרי שאלה אותם אם הם רוצים להראות לי מה הם קנו לי. העיניים שלהם נדלקו, כאילו ידעו שהם הולכים להפיל אותי. אדם קפץ ראשון, וזינק לעבר שקית קטנה שחיכתה על שולחן פינת האוכל. הוא שלף משם מין גוש פלסטיק קטנטן בצבע ירוק ועליו שני כפתורים, אחד גדול ואחד קטן. שאלתי מה זה, הם ענו "קליקר". שאלתי מה זה קליקר, הם הסבירו. הבנתי שנפלתי.
קליקר הוא מכשיר פלסטיק קטן שכל מטרתו בעולם היא לספור כמה פעמים אתה לוחץ על הכפתור הגדול שלו. מטופש, מטומטם אפילו, ילדותי, ובדיוק מסוג הדברים שאסור, פשוט אסור, להביא לי.
כנראה כחלק ממחקריה במדעי המוח, ד"ר זמרי מקדישה את חייה כדי לבדוק מה הדבר הכי מטומטם שהיא תצליח להביא לי ואני אתמכר אליו. זה אף פעם לא משהו שעלול חלילה להועיל לאנושות, אלא תמיד המשחק הכי טרנדי ומטומטם שיש. פעם היא קנתה לי קובייה הונגרית, פעם ספינר, פעם הביאה לי מהעבודה משחק חשיבה שצריך לעשות ממנו כל מיני צורות. ואני בכל פעם נופל.
24,076
אף פעם לא אובחנתי עם בעיות ריכוז או משהו בסגנון, אבל אני תמיד חייב להתעסק במשהו חוץ ממה שאני מתעסק בו. אם תרצו, אני מתרכז יותר כשאני לא מרוכז.
הפעם זה לא יעבוד עליי, אמרתי בעודי דוחף את הקליקר לג'ינס לפני שיצאתי להליכת הבוקר שלי החוצה את בני־ברק בדרך אל הרדיו, ליתר ביטחון. בערך ברחוב חזון איש משהו התחיל לדגדג לי בכיס. חשבתי על משמעות הביטוי "הולך ופוחת הדור" בשעה שפסעתי לאורכו של הרחוב על שם הגאון הזה, בעודי לוחץ לאיטי על הכפתור הגדול של הקליקר. האמת, נחמד. לוחץ קצת ביד ימין, אחר כך ביד שמאל, מדי פעם מציץ לראות כמה לחצתי. אין סיכוי שאני מתמכר לשטות הזאת, אמרתי לעצמי.
ככל שהתקדמתי קלטתי שאני מתחיל להתרשם מכמות הפעמים שביצעתי פעולה טיפשית ומיותרת כמו לחיצה על כפתור. כשסיימתי את ההליכה כבר עמדתי על 7,865. מספר יפה. הקליקר עצמו יכול לספור עד 99,999, אבל לא הייתה לי שום כוונה להגיע עד לשם. יש לי בחיים דברים חשובים יותר מהשטות הזאת.
אחרי השידור כבר עמדתי על 24,076. בשלב הזה הסיפור התחיל להיות קצת יותר רגיש. כל תזוזה לא נכונה של האצבע לכיוון הכפתור הקטן עלולה לגרום לאיבוד ההישג המטורף. פלג סיפר לי אתמול שהוא כבר על 32 אלף, אז כמו אב בוגר, כשהגעתי ל־33 אלף שלחתי לו תמונה עם אימוג'י מחייך ואמרתי לו שבחיים הוא לא ינצח אותי. הוא החזיר לי "אבא, אני נכנס לשיעור", אז עניתי לו "תירוצים תירוצים" והרגשתי בוגר מתמיד.
עשר דקות לפני שסיימתי את ההליכה הביתה, כמעט קרתה טרגדיה. ילדה סוררת שרצה על המדרכה נתקלה בי, וחשתי לפתע את הקליקר נוטש את אצבעי ונופל ארצה. הוא נחבט קלות באספלט התגלגל שני גלגולים ונעצר כשהמסך לכיוון הקרקע. עמדתי מעליו ונשאתי תפילתי אל השמיים. לרגע לא היה לי נעים להטריד את היושב במרומים בכך שאני כפסע מ־42 אלף, אבל אז נזכרתי שהוא כל כך כול יכול שאין מגבלה לכמות התפילות שהוא יכול לקבל בכל רגע. הושטתי את ידי אל עבר התעלול החדש של ד"ר זמרי, הפכתי אותו לאט בעיניים עצומות, ופקחתי אותן ב־41,987. ההתמכרות בשיאה.
91,000
כשהגעתי הביתה הייתי צריך להוציא את הכלב לטיול. שקלתי לקחת את הקליקר איתי אבל אז נזכרתי שהכלב אוהב לרוץ והרבה פעמים אני רץ איתו והוא מושך אותי ומשתולל. שנייה אחת של חוסר תשומת לב עלולה לגרום לי לנזקים בלתי הפיכים, ולכלב – לחזור לעמותה. השארתי את הקליקר בבית ויצאתי לסיבוב של עשר דקות. כשחזרתי חיממתי לעצמי ארוחת צהריים בעודי לוחץ ביד אחת על המיקרוגל וביד אחרת על הקליקר. כשנסעתי לאסוף את הילדים הייתי עם יד אחת על ההגה ויד אחרת על הקליקר. כשד"ר זמרי התקשרה ושאלה מה נשמע אמרתי לה שהכול בסדר. היא שתקה לרגע ואז שאלה: "אתה עם היד השנייה על הקליקר?".
אמרתי לה שתעזוב אותי, שאני לא מתמכר לשטויות שלה, שנמאס לי שהיא חושבת שאני כזה ילדותי ושאפול לכל שטות, ושאני כבר על 68 אלף אז אדבר איתה אחר כך.
זאת ההזדמנות להתנצל בפני מגוון מרואיינים ששוחחתי איתם באותו היום. ייתכן שהם הרגישו שהשאלות שלי לא חדות מספיק, כי במקביל לשיחה התעסקתי בעיקר בללחוץ על הקליקר המטופש. בקיצור, אורית סטרוק, אם הרגשת שאני לא חד זה בגלל ד"ר זמרי. דברי איתה.
היתה לי שעה וחצי לשרוף לפני שאני הולך להביא את הילדים, נשכבתי במיטה, והתחלתי פרק של סדרה שאני רואה רק עם שירן. הנקמה מוגשת קרה. כשהגעתי ל־91 אלף, רק 8,999 לפני סגירת המעגל, נשבעתי לעצמי שאם אני מגיע לאיפוס אני זורק אותו לפח. כל כך רציתי לזרוק אותו לפח, וזה רק הגביר את האובססיביות שלי ואת האיבה כלפי הדוקטור.
התעוררתי מצלילי השעון המעורר 45 דקות לאחר מכן, כמו מסיוט חסר תקדים, אמרתי לעצמי: בלי תנועות חדות, לפני שאתה מזיז משהו תבדוק איפה החיידק הירוק. הסתכלתי הצידה ולא היה שם כלום. הסתכלתי למטה, אין קליקר. היכן אתה, שטן בירוק? ואז הרגשתי משהו מציק לי בצלע השלישית מצד ימין. ראיתי אותו מציץ מתחת לגופי עם המסך כלפי הסדין. כמו האגדה על הנסיכה והעדשה, רק בלי עדשה אלא מתנה מטומטמת של אישה חוקרת מוח. שלפתי אותו מתחתיי וסובבתי בבת אחת. 3.
נשבעתי לעצמי שאני לא מתחיל את זה שוב, אבל אחרי חצי שעה הייתי כבר על 2,000. ד"ר זמרי, הנקמה תגיע. 2,343.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
