האם אירופה, שהתרגלה לעשורים של שגשוג וביטחון תחת כנפיה של ארצות הברית, עומדת בפני נקודת מפנה היסטורית? הפגישה הטעונה שהתקיימה לפני שבועיים בין נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, חשפה סדקים עמוקים בברית הטרנס־אטלנטית. הטונים הצורמים וההתנהלות הלא־דיפלומטית זכו לכותרות ראשיות, אך ההשלכות האמיתיות של המפגש הזה התבררו רק בהמשך. כמה ימים לאחר אותו מפגש הודיע טראמפ על הפסקת הסיוע הצבאי ושיתוף המודיעין עם אוקראינה, והסכים להחזירם רק לאחר שאוקראינה הבהירה שהיא מוכנה להפסקת אש. אם היו מנהיגים אירופים שטרם הפנימו את המציאות החדשה, הצעד הזה העיר אותם משינה בת שמונים שנה.
מאז מלחמת העולם השנייה נהנית אירופה ממטריית ההגנה האמריקנית. בעבור האירופים זה היה הסדר נוח מאוד: הם טיפחו את מדינת הרווחה האירופית והשקיעו בשירותים חברתיים, ומישהו אחר דאג לביטחון גלובלי וגם שילם עליו. הוצאות הביטחון באירופה הלכו והצטמצמו כחלק מהתוצר הלאומי, ותקציבי הרווחה שלה הוכפלו מאז שנות התשעים. סיומה של המלחמה הקרה והסרת האיום הסובייטי ממזרח הרגיעה עוד יותר את הרוחות באירופה, וזו התפנתה להרחבת האינטגרציה ביבשת. אירופה הפכה לישות עשירה, מאוחדת ומשגשגת – וכל זאת תחת חסות אמריקנית.
בזמן שהאירופים טיפחו את מדינת הרווחה, מישהו אחר דאג לביטחון גלובלי וגם שילם עליו. כעת זה משתנה
המציאות הזו משתנה לנגד עינינו. מלחמת רוסיה־אוקראינה, ועימה שינוי הכיוון במדיניות האמריקנית, מאלצים את אירופה לחשב מסלול מחדש. באמירותיו ובהחלטותיו, הנשיא טראמפ מסמן שינוי יסודי בסדר העולמי. ארצות הברית, שבמשך עשורים הייתה שותפה אמינה של אירופה המערבית, הופכת בהדרגה לשותפה קצת פחות אמינה, אולי אפילו יריבה. ממשל טראמפ אדיש לאוקראינה, סימפטי במידה לרוסיה, ובדלני מאוד בחלקים ממנו. הוא בוודאי סבור שאירופה צריכה להתבגר ולקבל אחריות לביטחון שלה, ואינה יכולה עוד להסתמך על ארצות הברית שתחזיק את נאט"ו בעבורה.
ההכרה הזו מחלחלת בקרב מנהיגים אירופים כבר תקופה ארוכה, וכעת ביתר שאת. נשיא צרפת עמנואל מקרון אמר כי צרפת צריכה להיות מוכנה להשתמש במטרייה הגרעינית שלה כדי להגן על אירופה, וכי הוא "רוצה להאמין שארצות הברית תעמוד לצידנו, אבל עלינו להיות מוכנים למקרה שזה לא יהיה כך". ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר התחייב להגדיל את תקציב הביטחון ל־3% מהתמ"ג בעשור הקרוב – העלייה הגדולה ביותר בהוצאות הביטחון של הממלכה מאז סיום המלחמה הקרה. פרידריך מרץ, הקנצלר הבא של גרמניה, הודיע על הסרת התקרה שנהגה עד היום, של הגבלת הוצאות הביטחון של המדינה עד אחוז מהתוצר, ועל כוונתו להגדיל אותן באופן ניכר עם כניסתו לתפקיד. לא ברור עדיין אם מדובר בהצהרות שנועדו להוריד את האמריקנים מהסולם, או שבאירופה באמת מבינים את הצורך בשינוי המגמה. אך גם מי שמתכוון לכך ברצינות, לא בהכרח יודע איך הוא ישלם על זה.
כיום, מדינות האיחוד האירופי מוציאות במצטבר כ־325 מיליארד אירו בשנה על הגנה, סכום המהווה כ־1.8% מהתמ"ג. זהו עדיין סכום נמוך מיעד ה־2% שנאט"ו הציבה לחברותיה ב־2014. אם אירופה רוצה להגיע לעצמאות ביכולתה להגן על עצמה, גם בלי עזרה מהעבר השני של האוקיינוס, באיחוד האירופי כבר מבינים שהדבר ידרוש להגדיל את תקציבי הביטחון של המדינות החברות ושל האיחוד האירופי עצמו. לכן כבר הכריזו שם על תוכנית התחמשות בהיקף של 800 מיליארד אירו, כולל קרן הלוואות של האיחוד לצורך רכישת תחמושת, טילים, יכולות סייבר, ארטילריה ועוד.
כדי לממן את כל זה, אירופה תצטרך לעשות אחד משלושה דברים שהיא לא אוהבת לעשות: לקצץ בהוצאות רווחה ושירותים חברתיים – משימה לא פשוטה ביבשת שהתמכרה לשירותים ציבוריים וסובסידיות ממשלתיות בהיקפים רחבים, במיוחד לא כאשר כל ניסיון כזה מלווה בהפגנות ענק, כפי שקורה בצרפת; להעלות מיסים, צעד לא פופולרי ששום פוליטיקאי לא יתנדב לקחת על עצמו, במיוחד במדינות אירופה שממילא מטילות שיעורי מס גבוהים; או להגדיל את הגירעון הממשלתי.
מאז המשבר הפיננסי ב־2008 ובמיוחד מאז משבר החובות היווני שהשפיע על האיחוד כולו, אירופה שומרת על משמעת תקציבית נוקשה ועל יעדי גירעון ברורים. עכשיו הכול משתנה. האיחוד האירופי הודיע כי לא יעניש מדינות שיגדילו את הגירעון לטובת הוצאות ביטחון, והוא עצמו מתחיל להעביר כספים למדינות לטובת רכש ביטחוני וסיוע לאוקראינה. ראש ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן, סיכמה זאת בתמציתיות: "חימוש מחדש של אירופה הוא מצוות השעה. לשלם, לשלם, לשלם".
