נוהגים לומר שמעולם לא הייתה מלחמה בין שתי מדינות דמוקרטיות. זה לא נכון, כפי שאפשר ללמוד מהמלחמות בין ישראל ולבנון. כשאני מציין זאת, אנשים מגיבים בביטול: "לא דיברנו על דמוקרטיה כמו לבנון". דוגמה אחרת שמפריכה את הטענה היא מלחמת רוסיה ואוקראינה; וגם עליה אומרים לי: "טוב, לא על דמוקרטיות כאלו דיברנו". הדיון מצטמצם בסופו לאמירה שכבר מזמן לא הייתה מלחמה בין בריטניה, גרמניה וצרפת. אבל זה כנראה לא כי הן דמוקרטיות, אלא כי הפכו לבנות חסות של ארה"ב. אחרי מלחמת העולם השנייה צמצמו מאוד מדינות מערב אירופה את צבאותיהן, והחלו להסתמך על הגנתה של ארצות הברית. העסקה הזו כללה גם השעיה מבורכת של מריבותיהן הפנימיות.
הבעיה היא שלדונלד טראמפ נמאס מאירופה. הוא דורש ממדינותיה להעלות את הוצאות הביטחון שלהן ולהתחיל לדאוג לעצמן. מעבר לסגנון התוקפני של טראמפ, הנסיגה האמריקנית משקפת עובדה אובייקטיבית: ארצות הברית נמצאת בגירעון כלכלי עצום, וכבר אינה יכולה למלא את תפקידה ההיסטורי כמעצמת־על. במצב נורמלי הייתי אומר שאירופה תצטרך עכשיו לעמוד על רגליה שלה, ושמונים שנות שלום ושגשוג הן נקודת זינוק לא רעה לעצמאות כזו. אך אירופה נמצאת בצרות צרורות, ולא נראה שהיא מסוגלת לשאת בנטל הזה. אינני חושב שהסכנה הדחופה באירופה היא מלחמה חדשה בין גרמניה לצרפת; סכנות אחרות מקדימות אותה. הנקודה היא שהשגשוג והשלום שהפגינה אירופה כלפי חוץ כיסו על קריסה חברתית כלפי פנים.
לא רק שאין באירופה מספיק צעירים עובדים, אלא שלמנהיגיה אין אוצר מילים רעיוני שיאפשר להם לומר: אנו רוצים שבמדינה שלנו יגורו בני העם שלנו
נתחיל בכך שצעירי אירופה הם מין בסכנת הכחדה. בזמן שהגיל החציוני בישראל הוא 30, הגיל החציוני באיחוד האירופי הוא 44. שיעור הפריון הכולל במדינות האיחוד הוא 1.5 ילדים בממוצע – נתון שיביא להתכווצות דרמטית של האוכלוסייה, ובפרט של אוכלוסיית הצעירים. חלפו הימים שבהם לקונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, היו שמונה ילדים. היום לא נתקרב למספר הזה גם אם נקבץ ביחד את כל ילדיהם של מנהיגי גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה גם יחד. בתחילת המאה ה־20 חיו באירופה רבע מאוכלוסיית העולם; היום חיים בה פחות מעשירית. המגמה הזו עומדת כנראה להחריף, ויש לכך השלכות עצומות על הביטחון, הרווחה והכלכלה של היבשת. במחצית השנייה של המאה ה־20 הצמיחה הממוצעת במדינות האיחוד האירופי הייתה כ־3.5% בשנה; במאה ה־21 היא התכווצה ל־1.5%. זה מה שקורה לכלכלה של יבשת זקנה.
איך הגיעה אירופה לשפל הזה? כמו בכל מהלך היסטורי גדול, גורמים רבים השפיעו על תהליך הניוון. לי נראה שהגורם המשפיע ביותר קשור בעולם הרוח. אחרי מלחמת העולם השנייה פיתחו אירופים רבים סלידה מאמונות חזקות, מערכים מוחלטים ומזהויות משותפות. התחושה הרווחת הייתה שכל אלו הביאו אסון על היבשת; במקום להתרחק רק מאמונות שגויות, מערכים משובשים ומלאומיות רצחנית, ניסו אירופים רבים להתרחק מכל האמונות הרוחניות, מכל הערכים המוחלטים ומכל הזהויות הלאומיות והמשפחתיות.
צמח באירופה בשנים הללו זן חדש של אינדיווידואליזם מוקצן, שחגג את המימוש העצמי כערך עילאי, ובז לכל אדם המאמין שיש דברים הגדולים ממנו עצמו. תמיד היה לאנשים פיתוי להיכנע לאנוכיות גחמנית, אך בעבר היא תוארה כיצר הרע, ועכשיו תיארו אותה כיצר הטוב. אירופה בזה לנתוני היסוד של הזהות המשותפת, כפי שמגדירה אותם מגילת אסתר: "מדינה ומדינה ככתבה, ועם ועם כלשונו". את המהפכה הערכית והרגשית הזו ייצאה אירופה לעולם כולו, אך היא נותרה המוקד המרכזי שלה. דת ולאום הפכו באירופה למילים גסות. המפלגות המכונות "ימין קיצוני" משגשגות היום ברוב מדינות אירופה, בעיקר כי המיינסטרים האירופי כשל לחלוטין בהתמודדות עם ההגירה המוסלמית: לא רק שאין באירופה מספיק צעירים עובדים, אלא שלמנהיגיה אין אוצר מילים רעיוני שיאפשר להם לומר: אנו רוצים שבמדינה שלנו יגורו בני העם שלנו.
ובדיוק ברגע המשבר הזה נסוגה ארה"ב מתמיכתה ההיסטורית באירופה. אחרי ניצחונו של נפוליאון בקרב אוסטרליץ ב־1805 הכריז בייאוש ראש ממשלת בריטניה, ויליאם פיט: "הגיע הזמן לקפל את מפות אירופה". ההספד שלו היה מוקדם מדי, וצריך להיזהר לא לחזור על טעותו. אבל צריך להיזהר גם מאימוץ הגישה הפרוגרסיבית הכושלת, זו שהרסה את אירופה; הגישה שלקחה יבשת עשירה ומשגשגת והפכה אותה לדיור מוגן לגיל הזהב – ללא ההגנה.
motzash.navon@gmail.com
