לפני חודש ומשהו שלחה לי ידידתי נטע לינק לצפייה בסרט "אין ארץ אחרת", שזכה בשבוע שעבר בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. לא נטע ולא אני העלינו אז בדעתנו שהסרט הזה יגרוף פסלון אוסקר יוקרתי, ובכל זאת, היא המליצה שאצפה, אז צפיתי. למחרת הקלטתי לה הודעה קולית ושיתפתי אותה על קצה המזלג במחשבות שלי על הסרט, שהיה די צפוי, ולרגעים ארוכים מעט משעמם, בעיקר בגלל החד־צדדיות שבו. זהו סרט תיעודי שמתיימר להציג קונפליקט שכרוך, אליבא דיוצריו, בעוולות ובבעיות מוסריות שדורשות תיקון, אך רוב הזמן שוכח שקונפליקט עשוי משני צדדים מנומקים. גם אם לא במידה שווה, אז לכל הפחות במידה מסוימת. ועם כל זה, היה בסרט גם סיפור נוגע ללב על חברות לא מצויה ולכאורה לא אפשרית בין באסל עדרה, צעיר פלסטיני, ליובל אברהם, צעיר ישראלי.
אוסקר הוא הפנטזיה הכמעט בלתי מושגת של כל יוצר קולנוע שאפתן, והסרט התיעודי שזכה בו השנה נעץ בו איזו סיכה של מציאות שניפצה את ההילה שבו, גם אם לרגע קטן
תהום עמוקה פעורה ביני ובין נטע בכל מה שקשור לתפיסה פוליטית, בעיקר בהיבט של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מאז טבח שמחת תורה התהום הזו העמיקה אף יותר. למרות זאת, על מעט נושאים נטע ואני חושבים באופן דומה, ובלי קשר לכלום, יש בינינו ידידות טובה ונראה לי שאף אחד מאיתנו לא ממעיט בערכה. אני לא מכיר מישהו שהצליח לשכנע מישהו לעבור צד. אנשים לא זזים בכזו קלות מעמדותיהם ומתפיסת עולמם, במיוחד לא באמצעות מנגנוני שכנוע. רוב בני האדם פועלים בתוך תיבת תהודה. אנחנו מתענגים על הסרטים שמצדיקים את מה שחשבנו כל הזמן, מהדהדים את הפוסטים שעושים לנו נעים, מחפשים הצדקות טובות והוכחות ניצחות, אבל לא באמת משכנעים מי שחושב אחרת מאיתנו. פעם שמעתי מהרב משה שפירא זצ"ל שהמילה "לשכנע" בעצם נגזרת מהמילה להכניע. כשאנחנו מנסים לשכנע אנחנו באופן לא תמיד מודע מנסים להכניע, לגרום לצד השני להרים ידיים. ומי רוצה להיכנע? אף אחד.
ואז הגיע האוסקר המפוקפק, ומטבע הדברים הדיון הפרטי בין נטע לביני תפס פתאום ממדים ציבוריים. לא בכל יום זוכה בחור ישראלי בפרס הנחשב ביותר בעולם הקולנוע. הדיונים התרחבו הרבה מעבר לסרט עצמו ולתוכן שבו. הם עסקו בין השאר בנאום של הזוכה, בסיבת הזכייה, בשאלת הפטריוטיות, האם שייך להחרים אותו או לא, ובשולי הדברים – באמינותו של הסרט, שעוד לפני הזכייה הייתה מוטלת בספק. אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה כאן בהרחבה, בכל זאת, זה טור אישי ולא מדור ביקורת קולנוע, ומי שמעוניין מוזמן לחפש בגוגל הקרוב לביתו. ובכל זאת, בתוך הקלחת סביב הסרט והזכייה והגינויים ושר התרבות ומועצת הקולנוע והפוסטים הזועמים, דווקא כן נתפסתי לזה. כן נתפסתי לסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור שבסרט. והוא, איך לומר, צריך עיון. אמינות בקולנוע עלילתי היא כמעט חטא כלפי הפורמט. קולנוע עלילתי צריך לקחת איזה מרחק מהמציאות עצמה, מרחב של המצאה ודמיון, כזה שמייצר אסקפיזם לצופים ומנתק אותם לשעה וחצי מכל מה שקורה בחוץ, בשונה מקולנוע דוקומנטרי שביסודו מוכרח להיאחז במציאות עצמה, במיוחד קולנוע כזה שמתיימר להטיף לאיזו מוסריות ותיקון עולם. כלפי "אין ארץ אחרת" צצו יותר מדי קולות שהטילו ספק ביושרה של יוצריו ובנרטיב כפי שהם מספרים אותו. ואני, בתור יוצר קולנוע (עלילתי אומנם) נדדתי במחשבותיי לכיוון שהפתיע גם אותי. לפתע הזכייה הזו באוסקר הייתה עבורי מעין תזכורת חשובה ומקרקעת לשדה שבו אני פועל. בשיח דתי יש שקוראים לזה "עלמא דשיקרא", בגמרא קראו לזה "עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה", ביטויים כאלה שמפנים לרגע את תשומת הלב לאשליה שבמציאות. לאיזו אחיזת עיניים, מין מסכה תמידית שמונחת על פני העולם הזה. והמקרה של האוסקר פתאום הכה בי. כי אוסקר הוא הפנטזיה הכמעט בלתי מושגת של כל יוצר קולנוע שאפתן, והסרט התיעודי שזכה בו השנה נעץ בו איזו סיכה של מציאות שניפצה את ההילה שבו, גם אם לרגע קטן.
אוסקר יכול להיות ביטוי מובהק ומזוקק לעולם השקר. לעולם שבו אמינות היא המלצה בלבד, לעולם שבו סיפורים מסופרים באופן חלקי, לעולם שבו אין משמעות עמוקה לדברים ואפילו לא לערכים המקודשים של העשייה הדוקומנטרית. זה מבאס, אבל זו תזכורת מרעננת וחשובה עבורי, שמתאימה גם לחג הפורים. החג שבו אפשר לרגע לנעוץ סיכה בבלון המציאות, לעטות מסכה אחת ולהסיר מסכה אחרת.
