1. יום חמישי האחרון התייצב בפני שופטי בג"ץ עו"ד דוד פטר, מי שמייצג את הממשלה בעתירות הנוגעות לשאלת מינוי נציב שירות המדינה. את טיעוניו בנוגע לשאלה מדוע בחרה הממשלה לא לקבוע שנציב שירות המדינה הבא ייבחר באמצעות ועדת איתור (ולא ניכנס פה לפרטי הסוגיה המשפטית שנידונה במקרה ההוא, חיפוש קצר בגוגל ישלים את התמונה) פתח עו"ד פטר במשפט הבא: "זה החוק. נקודה. כל מה שאומר מכאן ואילך הוא בבחינת למעלה מן הצורך". באופן מדהים, מכאן ואילך במשך כשעה שלמה של טיעון, איש מהרכב השופטים לא ניסה אפילו לאתגר את הקביעה הפשוטה הזו: הממשלה פועלת בהתאם לחוק – ודי בכך. השופטים יצחק עמית ודפנה ברק ארז בהחלט ניסו להקשות על עו"ד פטר ולאתגר אותו בשלל דרכים עוקפות, אך הניחו לחלוטין לקביעה הנחרצת הזו. וכל כך למה? פשוט מכיוון שלשיטתם זה לא כל כך חשוב. השאלה מה אומר החוק הפכה במשפט המנהלי הישראלי לכמעט חסרת חשיבות.
2. הסיפור הקצר הזה, שהתרחש לפני חמישה ימים בלבד, מעניק מענה מצוין לשאלה שהיה חייב אמש לשאול את עצמו כל אזרח ישראלי. מעט פחות משלוש שעות לאחר הודעת ראש הממשלה על כוונתו להביא לממשלה עוד השבוע החלטה על העברת ראש השב"כ מתפקידו, שיגרה היועצת המשפטית לממשלה מכתב לנתניהו, בו היא קובעת כי הוא אינו יכול לפטר את ראש השב"כ. הקביעה הזו, שאותה נימקה היועצת בחששות שאת טיבם המדויק לא פירטה, מנוגדת כידוע באופן חזיתי ללשונו הברורה של חוק השב"כ. סעיף 3 (ג) לחוק קובע מפורשות כי "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו".
חשוב להבין שמדובר לכאורה בסעיף מיותר. על פי סעיף 14 לחוק הפרשנות (שנחקק בשנת 1981, הרבה שנים לפני חוק השב"כ), "הסמכה לעשות מינוי – משמעה גם הסמכה להתלות את תקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו". כלומר, הסמכות שנתן המחוקק לממשלה למנות אדם לראש השב"כ כללה מיניה וביה גם את הסמכות להעביר אותו מהתפקיד, כל עוד לא נקבע אחרת במפורש. ואף על פי כן, ראה המחוקק לנכון לעגן בחוק השב"כ במפורש את סמכות הממשלה להפסיק את כהונת ראש השב"כ. הכלל המשפטי הוא שהמחוקק איננו משחית את מילותיו לשווא, וממילא ברור שהסמכות להעברת ראש השב"כ מתפקידו איננה הסמכות המנהלית הרגילה, זו הכפופה למגבלות וסייגים שונים ומשונים, אלא סמכות מיוחדת, חזקה. הסיבה לכך היא ככל הנראה אופיו המיוחד של שירות ביטחון חשאי, והצורך הקריטי להבטיח ששירות כזה יסור למשמעתו של הדרג הנבחר ולא יהפוך לגוף שמערער את היסודות הדמוקרטיים של המדינה. לכן, דומה שלא יכול להיות ערעור על כך שהמחוקק העניק לממשלה את הסמכות לפטר את ראש השב"כ רונן בר. אלא שבמשפט המנהלי הישראלי החוק כבר מזמן לא חשוב. ממש כמו בסוגיית מינוי נציב שירות המדינה, הפך המשפט ליצור עצמאי, עם חיים משלו, שמנותקים לחלוטין מלשונו הפשוטה של החוק ורצונו הברור של המחוקק.
3. מגוון מרשים ויצירתי מאוד של קונסטרוקציות משפטיות פותחו משך שנים על ידי מלומדי משפט מוכשרים ורציניים במטרה אחת: להעניק לאנשי המשפט כח שהמחוקק לא נתן להם. הליכים וחובות הומצאו וסטנדרטים נקבעו באופן שמאפשר למשפט להיכנס גם למקומות שאליהם איש לא הזמין אותו. וכל זאת תחת הכסות המרשימה של שמירה על טוהר מידות והגנה על "שלטון החוק" שכבר מזמן איננו שלטון החוק אלא שלטון אנשי המשפט, יועצים משפטיים, פרקליטים ושופטים. וכך קורה שבאופן אבסורדי ממש, דווקא המשפטנים הם אלו שמזלזלים יותר מכל גורם אחר במערכות השלטון בחוק, כלומר במילותיו של המחוקק החקוקות עלי ספר. במקומו של החוק הם מקדשים עולם שלם של נורמות חלופיות שמקורן במקרה הטוב בפסיקה ובמקרה הפחות טוב בכתיבה של מלומדים שאיש לא הסמיך אותם להיות קובעי הנורמות של המשפט הישראלי. כך הפך החוק לתחתית שרשרת המזון של המשפט, ואנשי המשפט אינם מתביישים להיות הראשונים שמצפצפים עליו.
