באוקטובר השנה, התקבלו ברוב מוחץ שני חוקים בכנסת נגד הפעילות של אונר"א, המואשם במימון וסיוע למחבלי החמאס. כ-90 חברי כנסת הצביעו בעד החוקים האלו — קונצנזוס נדיר ביותר המבטא את הנחישות של כל הסיעות היהודיות לגרש את הארגון מהארץ. אולם בעקבות עתירה לבג"ץ, החוקים עלולים להפוך לאות מתה או למצער להיחלש באופן משמעותי. ביטול רצון מובהק של נציגי רוב העם מבטא בעיה מהותית: המתח בין ריבונות ישראל כמדינה דמוקרטית לבין ארגונים וכללים שלא נבחרו.
הארגונים עדאלה וגישה, בכתב הטענות שהגישו לבג"ץ, העלו שלל טענות, ביניהן – שהחוקים מפרים את המשפט הבינלאומי. עתירה זו אינה רק ניסיון להגן על אונר"א, אלא מייצגת סוגיה עקרונית רחבה יותר: מידת הכפיפות של חוקי הכנסת למשפט הבינלאומי. העתירה מאששת את התזה המרכזית של מחקר חדש שפורסם על ידי פורום קהלת, לפיו המשפט הבינלאומי מספק למערכת המשפט הישראלית תואנה לעקוף את חקיקת הכנסת ולקדם את הדין הראוי בעיניהם. לפי הנייר "גבולות הדין: המשפט הבינלאומי בשירות האקטיביזם השיפוטי", בית המשפט מכרסם באופן מתמיד בריבונות הכנסת ואזרחי ישראל, באצטלה של ציות למשפט הבינלאומי.
כדי להבין את משמעות העתירה, עלינו לבחון תחילה את היחס הבסיסי בין המשפט הישראלי למשפט הבינלאומי. בכל הקשור למשפט בינלאומי, מדינת ישראל היא מדינה דואליסטית. כלומר, המשפט הבינלאומי מחייב את המדינה כלפי חוץ אבל אינו נקלט בדין הפנימי בהיעדר חקיקה מפורשת.
הכנסת רשאית לחוקק חוקים בניגוד למשפט הבינלאומי ודבר זה יתגבר על כל דין בינלאומי. בפסק דין קמיאר (1968), כתב השופט אגרנט שהשיטה הדואליסטית נעוצה בהפרדת רשויות — הממשלה אחראית לניהול יחסי חוץ וכריתת אמנות, אך רק הכנסת רשאית לחוקק. בפסק דין משנות ה-80, השופט שמגר התקומם נגד הרעיון שהאו"ם או גופים בינלאומיים יוכלו לכפות עלינו דין מחייב ללא הסכמת אזרחי ישראל והכנסת.
אולם בעשורים האחרונים, העמידה על עקרונות הדואליזם מתחילה להישחק. לפי בג"ץ, חקיקה ישראלית תפורש בחזקת התאמה למשפט הבינלאומי. החזקה הזו קיימת בשיטות משפטיות אחרות כמו האמריקאית והבריטית, אבל בתי משפט שם הבהירו שזה יחול רק במקרים שיש חוק עמום מול כלל בינלאומי ברור.
בישראל, בית המשפט העליון לא נדרש לוודאות גבוהה בקיומו של כלל משפט בינלאומי, ולכן "חזקת ההתאמה" מספקת דרך עקיפה להחיל את הפרשנות של המשפט הבינלאומי לחקיקה הישראלית. למשל, ב-2002, בג"ץ קבע שהמשפט הבינלאומי מחייב תקצוב שווה של ילדים בצרכים מיוחדים בבתי ספר רגילים, למרות שאין כל כלל כזה. על אף שהתוצאה עשויה למצוא חן בעיני רבים, החלטות תקציביות נמצאות בלב לבה של סמכות הממשלה. במקרים אחרים, בג"ץ הגביל את סמכות הממשלה להחזיק במחבלים כקלפי מיקוח, לשלול תושבות מתומכי טרור ולמנוע כניסת מבקשי מקלט באשרת תייר באמצעות הפנייה למשפט הבינלאומי.
המצב הגיע לשיא האבסורד בדעת המיעוט של השופט מלצר בעניין חוק ההסדרה, כאשר הוא סבר שחוק שמפר את הדין הבינלאומי אינו יכול להיחשב לתכלית ראויה ואינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל. אם ניקח את שיטתו ברצינות, אם המדינה תחליט לבטל את הסכמי אוסלו או להקדים מתקפת מנע נגד מצרים, איתה יש לנו הסכם שלום, בג"ץ עלול לבטל את ההחלטה.
המשמעות המיידית של דעתו של השופט מלצר היא להכפיף את אזרחי המדינה למערכת משפטית בה הם לא בחרו ואותה אי אפשר לשנות. כמובן, עדאלה וגישה נתלים בדעתו של השופט מלצר כדי להצדיק פסילה של החוקים נגד אונר"א.
לאמיתו של דבר, החוקים נגד אונר"א אינם נוגדים את הדין הבינלאומי אך גם אם היו, הכנסת ריבונית לחוקק עבור אזרחי ישראל גם בניגוד למשפט הבינלאומי. האירועים שלאחר 7.10 הדגימו כיצד גורמים קיצוניים עלולים לנצל את המוסדות הבינלאומיים ככלי ניגוח נגד מדינת ישראל.
העצמת המשקל של המשפט הבינלאומי במערכת המשפט הישראלית מחלישה את הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל להחליט על גורלם. העתירה נגד חוקי אונר"א היא הזדמנות להבהיר לשופטי בג"ץ שאזרחי ישראל כפופים לחוקי המדינה שלהם ולא לאו"ם.
