פתיחת פרשת ויקהל מציגה דמיון מפתיע לסיפור חטא העגל בפרשה הקודמת. בשתי הפרשות נקהל העם סביב הדמות המנהיגותית – שם זהו אהרן, וכאן משה – ונרתם לבקשת המנהיג לתרום תרומה מנכסיו לצורך פולחני.
ואולם מה רב השוני בין שתי הפרשות. שם סיפור טרגי המהווה את המשבר הראשון והכואב ביחסים בין עם ישראל וא־לוהים (בלשונם הקשה של חז"ל: "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה"), וכאן תיאור עולץ המתאר התגייסות רבתי של עם ישראל לבנות בית לא־לוהים, תיאור המסתיים בהשראת השכינה המחודשת בתוך עם ישראל (לאחר שיצאה מחוץ למחנה בעקבות החטא), ככתוב בפרק האחרון בספר שמות: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
חז"ל כבר עמדו על הדמיון המפתיע שבין תיאורי חטא העגל וההיערכות לבניית המשכן, וערכו השוואה מעניינת בין המילים המנחות בשני הסיפורים:
תבוא קהלת משה רבינו, דכתיב "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ויכפר על קהלת אהרן, שנאמר "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן"; תבוא אמירת משה רבינו, שנאמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה', ויכפר על אמירת אהרן, דכתיב "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"; תבוא "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", ויכפר על "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"; תבוא נתינת זהב התנופה, ותהיה כפרה על נתינת זהב העגל (מדרש לקח טוב לה, א).
מפעל של איש אחד
סיפור חטא העגל מופיע במיקום מפתיע – בין הציווי על בניית המשכן למשה בהר סיני (פרשות תרומה־תצוה), ובין הבנייה בפועל של המשכן (פרשות ויקהל־פקודי). מיקום זה אומר דרשני. נראה כי אין זה מקרה שחטא העגל מתרחש לאחר הציווי למשה על בניית המשכן.
פרשת תרומה מתחילה אמנם בציווי "וְיִקְּחוּ לִי תְּרוּמָה", אך למעשה מקומו של עם ישראל בשתי הפרשות תרומה־תצוה הוא מועט עד בלתי קיים. הציוויים הללו על המשכן וכליו נאמרים למשה בפסגת ההר, הרחק מן העם, ורוב רובם פונה ישירות למשה בלשון "וְעָשִׂיתָ… וְעָשִׂיתָ…". גם אם ברור לנו שמשה אינו אמור להקים מפעל כזה לבדו, ופעם אחת נאמר (דווקא בתחילת פרשת כי־תשא) שבצלאל ואהליאב אמורים לסייע בעדו, האווירה הכללית היא כמו מפעל של איש אחד, גם אם מטרתו הסופית היא השראת השכינה בקרב ישראל.
אין זה מפתיע אפוא שככל שמשה מתעכב בשיחו עם א־לוהים, העם חש נטוש יותר ויותר, והוא פונה אל אהרן בבקשת "עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים". נראה כי בקשת העם לא באה בחלל ריק: שמא גונב לאוזניהם כי ברגעים אלו ממש מקבל משה את ציווי המשכן, והם מבקשים להחיש את הקץ. אך כיוון שהם מרגישים מחוץ לסיפור, הבקשה אומנם מגיעה מיוזמתם אך נושאת אופי פסיבי ביותר; הם משליכים את כל יהבם על אהרן במילים "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים".
אהרן מצידו נכנע לבקשת העם אך יוצר את העגל לבדו: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה", כאשר מעורבות העם מתמצה בתרומת נזמי הזהב (שאף היא מופיעה בלשון פסיבית של פירוק והתפרקות ולא של עשייה ויצירה: "וַיִּתְפָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב"). זהו המאמץ הרוחני העצמאי הראשון של העם, והוא מסתיים בכישלון קולוסאלי. כמו בהרבה סיפורים אחרים בתורה (ובעיקר בספר בראשית) ובחיים, הניסיון הראשון הוא תמיד ניסיון נפל וכישלון.
אך לאחר ניסיון הנפל מגיעה עתה העשייה הבשלה. וכאן אפשר לראות שינוי משמעותי לא רק מהעגל אלא גם ממצוות המשכן שבפרשות תרומה־תצווה (ושמא בגלל שינוי זה לבדו היה חשוב לתורה לחזור באריכות בפרשות ויקהל־פקודי על כל כלי המשכן ובגדי הכהנים): כעת אין מתוארת בניית המשכן כמפעל של איש אחד, אלא כפרויקט עממי משותף.
הון אנושי
השינוי מתחיל כבר במילה הראשונה שנתנה לפרשה את שמה, "ויקהל". משה פונה אל העם ומגייס אותם למלאכת עשיית המשכן. זה כבר לא סיפור על מנהיג שנכנע לדרישת העם ("וַיִּקָּהֲלוּ עַל אַהֲרֹן") אלא על מנהיג הרותם את העם להצטרף אליו ("וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") – והוא רותם אותם כבני חורין, אשר בראש ובראשונה אינם עבדים לעבודה, ולוּ לעבודת הקודש.
לכן הופך משה את הסדר שבו נצטווה, ומצווה את ישראל תחילה דווקא על השביתה ממלאכה, על השבת שהיא עשייה באפס־מעשה, המנוחה שהיא תנאי לעבודה החופשית: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'". לאחר מכן הוא מגייס את העם למלאכת המשכן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ… וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'".
העם מצידו נרתם במלוא האקטיביות, ומגייס לא רק את מיטב רכושו לטובת הפרויקט, עד שיש לעצור מרוב שפע את זרם התרומות הבלתי פוסק, אלא גם את מיטב כישרונותיו: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת… כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ". עשר פעמים לפחות מופיע השורש חכ"ם בסיפור מלאכת המשכן, הן לגבי האמנים המומחים כבצלאל ואהליאב, והן לגבי אנשים ונשים פשוטים שנדבה רוחם אותם לעשות במלאכת הקודש, ולעשות כבני חורין דייקא, עשייה שיש עימה חוכמה ומחשבה.
כאן בא מעשה העגל על תיקונו: במקום עם אבוד ונטול הנהגה, המתפרק ומשליך בהכרח את יהבו על קסמי שווא, קמה מנהיגות הלומדת כיצד לרתום מחדש את העם לאחר משבר גדול ולהביאו לידי הקמה משותפת, רבת מחשבה והשקעה, של פרויקט נשגב ומקודש, אשר בעשייתו נעשית היא עצמה לראשונה בת חורין.
נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים
