לפני כשבועות אחדים ניתן בבג"ץ פסק־דין שקבע כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעת מזונות ילדים ה"כרוכה" בתביעת הגירושין, אלא רק באופן מצומצם. אף שהמחוקק קבע במפורש כי כאשר מוגשת תביעת גירושין, תהיה לבית הדין סמכות לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג", בג"ץ גרס כי סמכות זו מוגבלת מאוד. זאת בהתבסס על הלכה נושנה שנקבעה בבית המשפט העליון בשנת 1969, "הלכת שרגאי". הפסיקה חוללה סערת רוחות, בשבוע שעבר התכנסה ועדת השרים לענייני חקיקה והחליטה על "חוק עוקף בג"ץ", ובית הדין הגיש בקשה לדיון נוסף.
לכאורה הכול מתנהל בהתאם לתסריט מוכר וידוע של מערכות קודמות במחזה "יחסי בג"ץ ובית הדין הרבני". ואולם לא כך הוא. המערכה הנוכחית סביב סוגיית מזונות הילדים שונה מקודמותיה: במערכה זו דומה שהתהפכו היוצרות, ובטלה התדמית הסטריאוטיפית של בית הדין הרבני אל מול בית המשפט העליון. היפוך זה מעורר שאלות ומחשבות על שוויון מגדרי מהותי ופורמלי ועל שמרנות וחדשנות.
לפסיקה האחרונה קדמה התדיינות ממושכת, שהשתרעה על פני כמה שנים וידעה תמורות שונות, בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני: האם יש לבית הדין הרבני סמכות חוקית לדון בנושא מזונות הילדים (בדרך המכונה "כריכה", ולא נאריך לגביה כעת). לשונו של החוק, הכולל כאמור לעיל "מזונות לאישה ולילדי הזוג" נראית ברורה, אך הלכת שרגאי הנזכרת צמצמה סמכות זו למונח מעט מעורפל: תביעת השבה של הורה אחד מההורה השני.
בשאלה זו חזינו בשנים האחרונות בתנועת מטוטלת: בשלבים מסוימים בית המשפט העליון פירש את סמכות בתי הדין בהרחבה, וכך נתן הלכה למעשה לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים (כך, בעיקר, בפסיקת בג"ץ משנת 2014 בהובלת השופט ניל הנדל). ברם, בהמשך הלכה סמכות זו והצטמצמה: כך היה בפסיקת בית המשפט העליון משנת 2019 בהובלת השופט מזוז (ואולם בתי הדין הרבניים פקפקו במידת מחויבותם לפסיקה זו), וביתר שאת בפסיקת בג"ץ האחרונה. זו סותמת לעת עתה את הגולל, הן בכך שאימצה פרשנות מצומצמת מאוד לסמכות בית הדין, והן בכך שמעצם טיבה כפסיקת בג"ץ היא מחייבת את בתי הדין ללא עוררין. המחזה, חשוב לציין, טרם הסתיים, שכן בפנינו אפשרות לדיון נוסף ולחוק עוקף בג"ץ, כנזכר למעלה.
שוויון פורמלי או מהותי
ברם, שאלת סמכותו של בית הדין איננה העיקר, אלא רק מצע לשאלה המהותית יותר, הנוגעת לליבה של חובת מזונות הילדים. בעשור או שניים האחרונים חל שינוי מגמה ביחס לחיוב מזונות ילדים: באופן מסורתי, לפי פשוטה של ההלכה היהודית, חובת מזונות הילדים מוטלת על האב בלבד (ראו בבלי כתובות מט, ב ושם סה, ב, ובתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד; הכוונה היא לחובה הבסיסית ולא להוצאות נוספות, המוטלות על שני בני הזוג). אלא ששינויים חברתיים וכלכליים הובילו לכך שבמשפחות רבות, בייחוד מהמעמד הבינוני, יכולתה הכלכלית של האם קרובה לזו של האב, ולעיתים שווה לה או גבוהה ממנה. שינויים אלו התרחשו לצד תמורות בתפיסות ההורות, שהובילו לעלייה במספר הזוגות הבוחרים לאמץ בעת הגירושין מתווה של אחריות הורית משותפת על ילדיהם, מה שמכונה גם "משמורת משותפת".
באופן מדורג התחילו בתי המשפט לחייב אימהות בהשתתפות בתשלום המזונות, לא רק בהוצאות הנוספות אלא גם בחובה הבסיסית. תהליך זה הגיע לשיאו בפסיקת בית המשפט העליון משנת 2017, שבה נקבע כי במקרה של משמורת משותפת, כשלשני הצדדים יכולת כלכלית מתאימה, מוטלת על האם חובת מזונות ילדים שווה. מבלי להכנס לפרטי פסק הדין נעיר כי בפסיקה זו לא מדובר בדיון "רגיל" בחוק הישראלי, אלא בניתוח עמדה הלכתית על ידי בית המשפט העליון. לפי החוק, מזונות ילדים נדונים לפי "הדין האישי" – דהיינו, כאשר ההורים הם יהודים, לפי ההלכה (גם אם הם נדונים בבית משפט אזרחי). בית המשפט מחויב אפוא להלכה, אך הוא נקט מהלך פרשני מרתק וקבע כי בהתבסס על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, במקרה של ילדים מעל גיל שש, חובת המזונות מוטלת מדין צדקה, והיא חלה על האב ועל האם (במידת האפשר) גם יחד.
בבית הדין הרבני התמונה מעט שונה. גם בבתי הדין חל שינוי מסויים בתפיסת חובת המזונות בשנים האחרונות, ומצבה הכלכלי של האם הוביל לעיתים להטלת חובת מזונות ילדים במידה משתנה גם עליה. הדבר אף זכה להתייחסות מפורשת בהחלטת מועצת הרבנות הראשית משנת תשע"ו (שלהי 2015), ולפיה "היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם". אולם ככלל, בתי הדין נטו להמשיך לחייב את האבות במזונות הילדים יותר מאשר את האימהות.
מציאות זו הביאה לכך שבשנים האחרונות חל שינוי מגמה ביחס לבתי הדין. אם בעבר, ובעניינים מסוימים גם כיום, נשים העדיפו את בתי המשפט על פני בתי הדין, ובד בבד בתי הדין הואשמו באפליית נשים, ובמיוחד באי־מתן מענה למצוקתן של מסורבות גט, הרי שבעקבות התהליכים המתוארים השתנתה התמונה: בתי הדין נטו לטובת אימהות בחובת המזונות (לא בלי ביקורת, ואף היה על כך פולמוס פנימי נוקב בתוך בתי הדין בהובלת הדיין הרב אוריאל אליהו – אך זו המגמה הרווחת), ובשל כך נשים רבות העדיפו לפנות לבית הדין הרבני בסכסוך הגירושין שלהן.
התוצאה שהתקבלה, והיא שעמדה לפני בג"ץ הנוכחי, היא מרתקת: העתירות השונות שהובילו להחלטת בג"ץ הנזכרת הוגשו כולן על ידי גברים, אבות, שביקשו לשלול את סמכות בית הדין הרבני כדי לדון בבתי המשפט וכך להקל מעליהם את חובת המזונות. המשיבות, אלו שתמכו בסמכות בית הדין, היו כולן נשים – אימהות, שביקשו כי עניינן יידון בבית הדין. הלא דבר הוא כי שתי השופטות שהובילו את החלטת בג"ץ (השופטת רות רונן והשופטת יעל וילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט נעם סולברג) תמכו למעשה בעמדה שיוזמיה ומוביליה הם גברים, ואשר שואפת להרחיב את חובת המזונות המוטלת על הנשים.
השאלה מעוררת כמובן דיון בשאלות של שוויון מגדרי: עד כמה עקרונות השוויון מחייבים גם הטלת חובה על נשים במקרה של פער לטובתן, וזאת אף שדרך כלל החתירה לשוויון מגדרי מתבטאת במאבק לזכויות נשים? הקו שנקט בית המשפט העליון בהחלטה הנוכחית (בעקיפין, באמצעות שלילת סמכות בית הדין) ובהחלטות קודמות תומך בכך, אך יש מקום להרהר בדברים (כפי שאכן עשה השופט סולברג בדעת המיעוט). האומנם הגענו למצב שבו השוויון הפורמלי הוא חזות הכול? האין עדיין פערי שכר ופערים חברתיים מובנים, שמצדיקים התייחסות מסוייגת לחובה זו? באופן מפתיע, דווקא בית הדין הוא שתומך כעת במה שניתן לכנות שוויון מהותי – אך סמכותו, כאמור, נשללה.
היוצרות התהפכו
היפוך המגמות מתבטא גם בהיבט נוסף, הנוגע לתורת המשפט של בית המשפט העליון. שיטת המשפט הישראלית בנויה על שיטת "התקדים המחייב" (שיטה אנגלו־אמריקאית), שמעניקה סמכות לבית המשפט העליון לפרש ולעצב את המשפט. הפילוסופיה של המשפט דנה באריכות בשאלת היקף הסמכות הפרשנית ומידתה, ויש רבים שמעניקים לבית המשפט העליון סמכות אקטיבית יחסית. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, ואפשר לדון על הגבולות; לא בכדי זהו אחד הצירים המרכזיים של הוויכוח סביב המהפכה (או הרפורמה) המשפטית. אולם ברור שכלִי הפרשנות קיים בשיטת המשפט הישראלי, ובית המשפט העליון נוטה להשתמש בו בהרחבה. בית המשפט העליון כבר עשרות שנים איננו פורמליסט. הוא מחויב אומנם למסורת שיפוטית, אך לא נרתע מחדשנות כשהוא נזקק לכך.
והנה, דווקא בענייננו משדרת הפסיקה פורמליזם פרשני נוקשה באופן יחסי. לא זו אף זו, למרבה התמיהה, פורמליזם זה איננו כלפי החוק, אלא כלפי הלכה שקבע בית המשפט העליון עצמו לפני כמעט שישים שנה. בית המשפט העליון רשאי כמובן לדבוק בעמדות מהעבר, אך לא זו הנקודה. הנקודה היא כי מתקבל הרושם שדעת הרוב בבג"ץ מתייחסת לאותה הלכה, הלכת שרגאי, כהחלטה קנונית כמעט, ומפרשת אותה בפרשנות נוקשה ומצמצמת. בהיבט תורת־המשפט, בג"ץ עטה אפוא את גלימת השמרן בשני היבטים: האחד – ביחס למחויבות להלכה הישנה, והשני – ביחס לפרשנותה של הלכה זו.
האומנם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה מבחינת השוויון המגדרי, כך שניתן להחיל שוויון פורמלי בענייני מזונות ילדים? האומנם נכון שהלכה שנקבעה לפני עשרות שנים תהפוך לקנונית במידה כזו שלא רק שלא ניתן לשנותה, אלא חובה לפרשה בצורה דווקנית ומצמצמת? לטעמי, הן השאלה המהותית והן השאלה התורת־משפטית ראויות למחשבה נוספת. ומכל מקום, בפסיקה הנוכחית – דומה שהתהפכו התפקידים בין בג"ץ לבית הדין בשני ההיבטים.
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא מרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת־גן, ועמית מחקר במכון שלום הרטמן
