אחרי הסבב השני ביקש אחד מהקצינים בסוללה שאערוך את החופה שלו. מועד החתונה היה ערב ראש חודש אב, כך שהחופה חייבת להיות קודם השקיעה, סביב 19:40. לאחר מכן כבר אי אפשר להתחתן. לכן קבענו את החופה בשעה שבע, ויצאתי מהבית בשעה שבה הווייז הראה שזמן ההגעה הוא 18:15. חצי שעה לפני סוף הנסיעה, הווייז מתריע על חמש דקות עיכוב. אחר כך עוד חמש. ועוד. ועדכון על תאונה. שעת הגעה צפויה היא 19:00. ובינתיים המפיקה של האירוע מתקשרת ואומרת שצריך כבר להתחיל. שעת הגעה צפויה 19:05. השמש מתחילה לשקוע. התנועה עדיין עומדת במקום.
כאן המצלמה עושה זום אאוט מעל הכבישים של גוש דן ויורדת למפי״ק של סוללת תותחנים שתי דקות לפני תחילת מבצע בלב הרצועה. בנקודה זו, כצופה, אתה קצת מתעצבן על היוצרים שחושבים שהחיים הם סדרה של פלאשבקים. אבל אני יודע שבדיוק לשם נשאו אותי מחשבותיי. אל הרגע שבו היינו מוכנים לירות, ירי קריטי שתוזמן מראש לחיפוי על הכוחות, ופתאום המחשבים נפלו. ומה תגיד למסתייע? ומה יהיה עם המבצע? וכל אנשי הסוללה כמרקחה. מלבד אחד, לרוב יהיה זה מפקד הסוללה, שלאורך כל הזמן נשאר קר רוח. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, ואם המחשבים נפלו, אז הם נפלו. והוא אומר לי: תעדכן בקשר שאנחנו לא כשירים. ואני מעדכן את הגדוד ואת המסתייע ומחבר אותם לסוללה אחרת, והיא תופסת בתוך דקות את מקומנו.
מכיוון שאין לי גדוד להתקשר אליו, התקשרתי לאבא. והוא התחיל לעשות טלפונים ונתן גם לי שמות של רבנים מקומיים שכדאי לי לנסות. הראשון שניסיתי ענה לי מתוך עזה, והשני אמר "אני קופץ מיד" ונסע אל האולם, ובאותו זמן אני מעדכן את המפיקה ואת הזוג. בסוף, כמו בסרט טוב, הוא רק מילא איתם את הכתובה. לחופה הגעתי מתנשף שלוש דקות לפני קרן שמש אחרונה.
את הסיפור הזה, במילים די דומות, כתבתי בזמן אמת בפייסבוק, והוא קיבל תגובות ולייקים כנהוג. אבל אז שיתפה אותו מיכל הכהן־דנינו, שיודעת דבר או שניים על פגיעה וטראומה, וצירפה לשיתוף את המילים: "מה אני קוראת בפוסט הזה? ניתוק, טריגר, פלאשבק, ממש יכולה להרגיש את המוח שפתאום מטייל לו במקום אחר… מרגישה שפתאום כל כך הרבה אנשים מדברים בשפה שמוכרת לי היטב". ראיתי את הדברים שלה וקצת צחקתי. טראומה? אני? שהתנדבתי בנוסף על השירות בגדוד שלי לשני גדודים נוספים, ואת השוברים שחילק צה"ל למילואימניק לטיפול נפשי נתתי למתבגרת להוציא על שיעורי פילאטיס?
ערב היציאה לסבב המילואים הנוכחי ארזתי את התיק, ופתאום עלתה בחזי תחושת מחנק. הרגשתי שאני לא יכול לחשוב שבבוקר אעלה שוב על מדים ואעשה שוב את הדרך לבסיס בצאלים. יש לי חבר שעשה במלחמה קצת יותר ימים ממני, ובמקומות מעט יותר קשים, ובמקרה גם הוא אמור לצאת לסבב נוסף איתי יחד. כתבתי לו איך אני מרגיש, והוא ענה לי: גם אני, לא מצליח לדמיין את עצמי חוזר לשם. בבוקר יצאתי לבסיס. וכבר מכביש הגישה לצאלים התחילו פלאשבקים. תמונות מן החניה המאולתרת שבה השארתי את הרכב בקצה שיירת המכוניות; מהתור מול אשנב החיול שבו מילאנו את הטופס עם הכתובת למקרה חירום; מן המשטח שבו זיוודנו את הכלים במשך כל הלילה, ולא דמיינו שנחזור אליו רק אחרי יותר מארבעה חודשים.
כדי שנתפוס את הגזרה עשינו תרגיל־מסמיך גדודי. כמו אלף פעמים קודמות במהלך המלחמה, ישבתי במפי"ק ליד מכשיר הקשר, ועלו מולי המסתייעים והתחילו להמטיר משימות ונתונים. כיוון שהתרגיל נועד לשעת חירום הכריזו על פקודת 'פרש פלשת', שמתריעה על פלישה המונית ליישובים ולמוצבים. ופתאום הרגשתי את הפחד. הטנדרים עמוסי המחבלים שהסתערו על הגדרות עלו בדמיוני בצבעים חיים מאוד. ובשעה שהיד רושמת את המטרות, בראש עולות המחשבות – איך אני מתגונן במקרה שהם יגיעו לכאן? אני מסתכל סביבי ויודע שאני לגמרי לא לבד. משהו קרה לנו במלחמה הזאת. החשיפה האינטנסיבית לסכנת חיים, ולצערנו גם למוות, מערערת את עצם הקיום. וגם זמן רב אחר כך היא סודקת אותנו. חושפת על כורחנו את היותנו קצת אנושיים.
