איך קוראים למדינה שבה הממשלה אינה שולטת במשטרה החשאית? ברור שלא קוראים לה דמוקרטיה. ובכל זאת, דווקא אלו שנושאים בכיכרות את שם הדמוקרטיה מתדלקים באחרונה את ראש השב"כ בתמהיל משכר של רמזים להפיכה צבאית, קריאות לסחוט את ראש הממשלה ודרישות שיסרב לפיטוריו החוקיים. שלושת פרשי האפוקליפסה הללו – מרדנות, סחטנות וסרבנות של השירות החשאי – הם סממנים מובהקים של דיקטטורה. איך ייתכן שדווקא חסידי הדמוקרטיה מנסים להפוך את השב"כ לריבון? כדי להבין זאת יועיל אולי הסבר רעיוני קצר.
מורי ורבי הרב עמיטל אמר פעם שהחיכוך עם הערבים במחסומים עלול לשחוק את הרגישות של חיילי צה"ל. מישהו נזף בו ואמר ששמירה על ארץ ישראל לא יכולה לפגוע ברגישות המוסרית שלנו. הרב עמיטל ענה לו שלפי הרמב"ם מלחמות ה' המוצדקות שנלחם דוד המלך הפכו אותו "בעל אכזריות". האם אנחנו חסינים יותר ממנו? אמר הרב עמיטל: יש כאן שני ערכים שמתנגשים ביניהם. לגיטימי לומר שחשוב לשמור על ארץ ישראל, גם במחיר של חספוס נפשי מסוים; אבל לא טוב להכחיש את עצם המחיר הערכי.
ובכל זאת, במקרה של התנגשות בין ערכים, זה מה שאנשים נוטים לעשות: להכחיש את העובדה הפשוטה שלערך המועדף עליהם יש מחיר. דוגמה מובהקת לכך נמצא בהדחקת המחיר הנורא של עסקאות שבויים מופקרות. אך כאן ברצוני לכתוב על דוגמה אחרת: על הנטייה של חסידי זכויות האדם להכחיש את פגיעתן האפשרית בדמוקרטיה.
דמוקרטיה היא ריבונות העם באמצעות נבחריו, והיא מתנגשת לעיתים בזכויות האדם, בעיקר כפי שמפרש אותן באופן פרוגרסיבי בית המשפט. למשל: אם העם רוצה למנוע הגירה לא חוקית, בעוד המשפטנים מעודדים אותה. מה עושים חסידי בית המשפט לנוכח ההתנגשות הזו? בעיקר מכחישים. אהרן ברק יזם כאן מעלל אינטלקטואלי מבריק, כאשר כינה את זכויות האדם "דמוקרטיה מהותית". נניח שאני מתלבט האם לאכול עוגת קצפת או קרקר צמחוני מנבטי יבלית אורגניים; אני מתלבט בין אוכל טעים לאוכל בריא. תומכי ברק היו פשוט מגדירים את הטעם המענג של הקצפת "בריאות מהותית", וכך מדלגים על הדילמה.
זו בדיוק הגישה שממנה סלד הרב עמיטל. כשיש התנגשות בין ערכים צריך לדבר עליה, ולא להדחיק אותה. כאשר מעלימים את עצם הדילמה עלולים לוותר על הצורך באיזון בין ערכים, ולהגיע להקצנה חולנית. אם אתה חושב שאין שום מחיר ערכי לריסוק הכנסת והממשלה על ידי בג"ץ, אתה מאמין שכל הערכים בקונפליקט הזה נמצאים בצד שלך, בעוד הצד השני הוא כנופיה ברברית. הצעד הבא הוא להמליץ לראש השב"כ למרוד בממשלה, ולתאר את השירות החשאי כנושא דגל הדמוקרטיה – שזה בערך כמו לתאר משחטה כמבצר הצמחונות המהותית.
בואו נעשה קצת סדר. דמוקרטיה וזכויות אדם מייצגות שני ערכים שונים. לאורך ההיסטוריה, חסידי הדמוקרטיה לא תמיד נטו לתמוך בזכויות האדם, וכן להפך. ליברלים רבים סברו שעריצות נאורה עדיפה על דמוקרטיה חשוכה. ליברלים גרמנים היללו את המלוכה הפרוסית של פרידריך הגדול. המהפכנים בצרפת שללו מן העניים בחוקת 1790 את זכות הבחירה. ליברלים בריטים רבים לא האמינו בריבונות העם, והתנגדו לזכות בחירה כללית. כדוגמה בולטת נוכל להביא את ההיסטוריון הליברלי לורד אקטון, האיש שאמר: "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". במשך רוב חייו העדיף אקטון מלוכה אריסטוקרטית על פני שלטון דמוקרטי. את הדמוקרטיה הוא ראה כשלטון כוחני, עריץ וגחמני.
גם במזרח התיכון, מדינות כמו טורקיה מתנדנדות בין דמוקרטיה לבין ליברליזם וזכויות אדם. מאז ימי אטאטורק המיתולוגי שלט בטורקיה למעשה הצבא. במשך שנים רבות כפו הגנרלים על העם באופן לא דמוקרטי משטר שהיה ליברלי באופן יחסי. ארדואן ומפלגתו המוסלמית מייצגים הרבה יותר את רצונו הדמוקרטי של העם, ובמקביל פוגעים בזכויות האדם.
הדמוקרטיה – ריבונות העם ונבחריו – מתנגשת לא פעם בזכויות האדם, בעיקר באופן הפרוגרסיבי שבו בית המשפט העליון מפרש אותן. מה עושים חסידי בית המשפט לנוכח ההתנגשות הזאת? בעיקר מכחישים
מדובר בשני ערכים שונים, שלא קל למצוא את האיזון הנכון ביניהם; וזו הנקודה שצריך לשים על השולחן. במקום "דמוקרטיה מהותית" צריך לדבר על "דמוקרטיה ליברלית". זהו צירוף לא רע, אבל צירוף ששני איבריו עומדים במתח זה עם זה. הביטוי "דמוקרטיה ליברלית" אינו דומה לביטוי "סיירת צנחנים", שבו כל מילה מעצימה את רעותה, אלא לביטוי "חמוץ־מתוק". הרבה אנשים אוהבים רוטב חמוץ־מתוק, אבל זאת לא משום שהחמוץ הוא המתוק המהותי, אלא משום שאיזון נכון בין שני הטעמים הללו מייצר טעם מוצלח יותר מאשר כל אחד מהם בפני עצמו.
כאן צריך לחזור שוב למפעלו ההגותי של אהרן ברק. כאשר אני טוען שהאקטיביזם השיפוטי עלול לפגוע בדמוקרטיה, חמומי מוח כותבים לי: "אידיוט, אתה לא יודע מהי דמוקרטיה מהותית". אין להם מושג שהביטוי הזה הוא המצאה חדשה למדי. גם בעבר כתבו בעולם על "דמוקרטיה מהותית", אך במובן אחר. היו שאמרו, למשל, שבמצרים ובסוריה אומנם יש בחירות, אך הן רק הצגה, "דמוקרטיה פורמלית" ולא "דמוקרטיה מהותית", כי השליט תמיד זוכה ב־99 אחוזים מהקולות. אהרן ברק התנסח באופן קיצוני הרבה יותר, כאשר קבע ש"דמוקרטיה מהותית" פירושה זכויות אדם, בפרשנותן הליברלית והפרוגרסיבית. מבחינת יחסי ציבור זהו מהלך מבריק, כי הדמוקרטיה אהודה הרבה יותר מאשר זכויות האדם, וטוב להן לחסות תחת כנפיה המילוליות. אך מבחינה רעיונית זהו מהלך הרסני, כי הוא מטשטש את העובדה שזכויות האדם מתנגשות לעיתים קרובות עם הדמוקרטיה, ומשום כך אסור להגזים במתיחת החבל לכאן או לכאן.
פרופ' מני מאוטנר ציין מזמן שכאשר החל הימין לנצח בקלפי באופן דמוקרטי, החלו אנשי שמאל להעביר את הכוח למערכת המשפט, ולעוד מוסדות לא דמוקרטיים. אני לא נוטה לפרש מהלכים כאלו באופן כמו־מרקסיסטי, כביטוי ליחסי כוח, להגמוניה ולדיכוי. אני מאמין בכנות הערכית של חסידי בית המשפט האקטיביסטי. הם באמת מאמינים שזו הדרך להגן על זכויות האדם, מול המון דמוקרטי, שאין הם בוטחים בו. כאמור, הם לא הראשונים שנהגו כך; אך הם אולי הראשונים שהצליחו להסוות טוב כל כך את נטייתם האנטי־דמוקרטית. ככל שחלק מהם הפכו מליברלים מתונים לפרוגרסיבים קיצוניים הלכה והחריפה ההתנגשות עם הדמוקרטיה, והפך קשה יותר להסוות את ההתנגשות הזו. כך קיבלנו את המחזה המוזר של מפגינים הצורחים "ד־מוק־רט־יה!" בעודם דורשים לפגוע בה; וכך אנשים המגדירים עצמם כליברלים החלו לשים את יהבם דווקא בראשי זרועות הביטחון.
אין רבים שרוצים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה; אין רבים שרוצים להקים בה מדינת הלכה; וכאשר מסבירים במה באמת מדובר – אין גם רבים שהיו רוצים להקים בה משטר צבאי נאור בשליטת השב"כ
יאיר גולן אמר: "הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד ובכירים אחרים יצטרכו לשאול את עצמם למי הנאמנות שלהם נתונה". כמו בטורקיה שלפני ארדואן, נדמה שגולן וחבריו מעדיפים שלטון צבאי נאור על פני דמוקרטיה שבעיניהם אינה מספיק ליברלית. לנקודת השפל העמוקה ביותר (עד כה) הגיעה המגמה הזו עם פרסום שמועות ואיומים על סודות של נתניהו שמחזיק השירות החשאי. נתניהו טען שראש השב"כ נדב בר סוחט אותו באיומים. השב"כ מכחיש בתוקף, אך ראש השירות הקודם נדב ארגמן הצהיר במפורש: "אם לא תהיה ברירה – אני אומר כל מה שאני יודע". סימה קדמון הבהירה, מעל דפי ידיעות אחרונות, שנתניהו צריך להיזהר מ"ראשי השב"כ לדורותיהם": "אחרי הכול, מדובר באנשים שיודעים דבר או שניים עליו, על משענת חייו ועל הבן היקיר לו". כל אדם שהדמוקרטיה יקרה לו צריך היה להזדעזע; אך זעזוע כזה לא הגיע.
ישראל היא מדינה יהודית, וגם דמוקרטיה ליברלית. בניגוד לדימוי רווח, מעטים מאוד בישראל מוכנים לוותר על היהדות, על הדמוקרטיה או על הליברליזם. אין רבים שרוצים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה; אין רבים שרוצים להקים בה מדינת הלכה; וכאשר מסבירים במה באמת מדובר – אין גם רבים שהיו רוצים להקים בה משטר צבאי נאור בשליטת השב"כ, שבו יכהן רונן בר כאטאטורק הישראלי.
הוויכוח העמוק שלנו נוגע בשאלות מהי יהדות, מהי דמוקרטיה ומהו ליברליזם; וגם בשאלה מה צריך להיות האיזון הפנימי בין שלושתם. אי אפשר לקיים את הוויכוח הבריא הזה לפני שמסלקים את הערפל הרעיוני שמביאים עלינו מושגים כמו "דמוקרטיה מהותית". בחסות הערפל הזה, אנשים טובים מוצאים עצמם נוקטים עמדות מזעזעות. כדי לטהר את הערפל, צריך שאנשים יודו במפורש: אני רוצה להגביל את הדמוקרטיה, בשם זכויות האדם; ואז יוכלו יריביהם הרעיוניים לענות להם: ואני רוצה להגביל את זכויות האדם, כדי להציל את הדמוקרטיה. למחלוקות כאלו אפשר למצוא פתרונות של פשרה; אך כאשר מורי דרכו של צד אחד מלמדים אותו שכל הערכים נמצאים רק בצד שלהם, יהיו שיעדיפו לפנות לשירות החשאי ולסודותיו האפלים ובלבד שלא ייאלצו להתפשר. ובסופו של דבר, לעיתים קרובות דווקא פשרה היא הדמוקרטיה הליברלית המהותית באמת.
