לפני שאספר סיפור קצר ופשוט ומרגש שקרה לי השבוע, על הכוח שיש בטבע לרפא לבבות שבורים, אני רוצה לציין בכאב את התאריך שבכל שנה מגיע פתאום. ואז אני כותב עליו וגם השנה אני אכתוב עליו. אין לי ברירה.
לפני תשע שנים, בעשרים מרץ אלפיים ושש עשרה, שירה אשתי ואני איבדנו את התינוק שלנו בלידה שקטה, בשבוע העשרים וארבעה להיריון. כתבתי על זה כל כך הרבה פעמים. אני מתנצל בפני קוראיי הוותיקים, בטח כבר נמאס לכם לקרוא את הסיפור הזה. אבל מה אני יכול לעשות. מדי שנה בחודש מרץ אני מרגיש את הלב שלי מתחיל להתכווץ. וכל הזיכרונות והפחדים והחרדות, הכול עולה לי, הרופא שזיהה את הבעיה במוח של העובר, והרופאה שהסבירה לנו שצריך להפסיק את ההיריון, והפקידה המותשת שאמרה לנו שאין תורים להפסקת היריון יזומה עד אחרי פורים, והוועדה בבית החולים שאישרה את התהליך, והרופאה שנכנסה באמצע הלילה והכאיבה לשירה, והתינוק היפה והמת שנולד לנו, והימים הארוכים והמרים שעברנו אחרי שהכול נגמר. הכול עולה לי, מדי שנה, כמו שעון.
ויותר מהכול אני זוכר את הבדידות המרה והצורבת, את התחושה שאנחנו מקוללים. שרק לנו זה קרה. אני זוכר את הבדידות. ובה אני מנסה להילחם. זאת הסיבה שאני כותב את הסיפור שלי בעיתון שוב ושוב. אני כותב את הסיפור שלי כי אני יודע שברגע זה ממש יש זוגות שמקבלים בשורה איומה בבדיקת האולטרסאונד. יש זוגות שיושבים מול ועדה עם דמעות בעיניים, יש זוגות שיוצאים ממחלקת היולדות בבית החולים בידיים ריקות. והלב שלהם שבור. והם מרגישים כל כך לבד. אז אנא דעו לכם. זה קורה. והדרך מתמשכת. ואני אוהב אתכם. ואתם לא לבד.
ולפני כמה שנים, גיליתי במקרה, שהעשרים במרץ הוא תאריך מרגש מבחינה אסטרונומית. זה יום שנקרא "נקודת השוויון". יש שני ימים כאלה בשנה – במרץ ובספטמבר. נקודת השוויון היא היום הזה בשנה, שבו אורך שעות היום ואורך שעות הלילה שווים. איי האור והחושך שווים. ומהעשרים ואחת בחודש, לאט לאט הימים ילכו ויתארכו. והאור יגדל.
וגם עבורי, גם בסיפור הקטן שלי, היום הזה הוא היום שחוצה את חיי לשניים. זה יום שעם סיומו התחיל מסע חדש, של שני אנשים כואבים ופצועים שחלמו להפוך למשפחה. ובאמת, לאט לאט האור גדל. קודם נולדה לנו חיה. אחר כך נולד לנו נח. אחר כך נולדה לנו רוני הקטנה. וכמו שכדור הארץ מקיף את השמש פעם בשנה. כך אנחנו, שיזינג ואני, פוגשים מדי שנה את התאריך הזה. ובכל שנה אנחנו מגיעים אליו עם משפחה יותר גדולה. עם ילדים חיים ונושמים ויפים וצוחקים. אם הייתם אומרים לי, לפני תשע שנים, בתוך הכאב הסמיך שהטביע אותי, שיום יבוא ויהיו לי ילדים, ותהיה לי משפחה שמחה כזאת – לא הייתי מאמין. הייתי אז בן אדם פצוע, בלי אמונה בלב. לא האמנתי בחיים. אבל החיים מאמינים בחיים. זה סוד כוחם וקסמם.
ועכשיו אני אספר לכם על חוויה מאוד קשה ומורכבת שעברתי בשבוע שעבר, שקשור מאוד למשפחה הקטנה שהקמתי. לא את הכול צריך לכתוב בעיתון. אבל אני כן אכתוב שהייתי עצבני מאוד, ומתוסכל מאוד, ועצוב מאוד, ופרקתי את הכול על שיזינג המסכנה, ועל הילדים שלי. הייתי מותש ומבוהל וחסר סבלנות, והתביישתי בעצמי שאני כזה אפס. שאני כזה אדם קטן. שאני לא מצליח להחזיק את עצמי. הייתי כל כך מותש ופגוע ועצוב.
שיז ואני תיכננו לנסוע לצפון בסופ"ש הזה. לטייל קצת, לנוח קצת, לשמוח בחיים. אבל אני לא רציתי לנסוע. רציתי להתקפל ולהתכווץ לתוך עצמי. ובסוף נסענו בכל זאת. כל הדרך עמדנו בפקקים. ורוני צעקה באוטו. והכול היה גרוע ועצוב. והייתי עצבני ומכווץ וקטן ועלוב. וכשהגענו לצפון, ידעתי, פשוט ידעתי, שזאת תהיה חופשה נוראית. כי אני נוראי. אני בעצמי הולך להרוס אותה.
ואז יצאנו לטיול קצרצר בטבע. סתם, אפילו לא נכנסנו לנחל או משהו. סתם יצאנו מהיישוב שישנו בו, והלכנו קצת בחורשה הסמוכה. ממש טיולון קצרצרון. ובטיולון הקטן הזה, איייי, ראינו רקפות ורודות, וכלניות אדומות, ופרחי חרדל צהובים. וראינו חתול לבן לבקן מוזר. וראינו ציפור כחולה יפהפייה. וראינו קקי של פרות. וראינו את הנוף היפהפה של הגליל העליון. והילדים היו כל כך מתוקים. הם רצו וקפצו והשתוללו וצחקו ואספו בלוטים מהרצפה. ולרגע אחד הרגשתי את כוחו של הטבע. והרגשתי שיש לי משפחה.
זה היה טיול קצר כל כך. אבל הוא העיר בי איזה שינוי עמוק. ברגע אחד הרגשתי את השרירים המכווצים שלי נרפים. הכעס יצא לי מהגוף. התסכול הפך לרוגע. כבר לא הייתי עצבני על כלום. פשוט הסתובבתי עם המשפחה שלי. ואהבתי את שיזינג ואת הילדים ואת החיים שלי ואת העולם ואת הכול. וזה הסיפור הקטן שרציתי לספר. על כוחם של הטבע ושל חיק המשפחה לרפא לבבות שבורים. לשחרר עצבים מהגוף. להפוך את הכעס לחמלה. אני לא יודע אם יש כאן בקוראיי האהובים מישהו שמרגיש עכשיו איזו עקה, מישהו שיש לו כעס ותסכול בגוף. אבל אם כן – דעו לכם, נקודת השוויון בדיוק הגיעה. האור הולך וגדל. והטבע כל כך יפה ופשוט עכשיו. וצובט את הלב. ויש בו את הכוח להפוך כאב לאהבה. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
