באחד ממאה וארבעה הקטעים הקצרים שמרכיבים את "חקיין הקולות", מסופר על אלה שמרוב הערצה לסופר מסוים הגיעו לשהות בבית המלון שבו התגורר, וגילו שניסיון ההתקרבות פירושו בעצם התרחקות: "ככל שהעמקנו להכיר את אישיותו, כך התרחקנו ביחס ישיר מיצירתו; כל מילה שאמר בנוכחותנו, כל מחשבה שחשב בנוכחותנו, אותה מילה עצמה ואותה מחשבה עצמה הרחיקו אותנו מיצירתו".
ברנהרד, שהיה גם מחזאי ומשורר, ומוגדר תדיר כאחד הכותבים החשובים בשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם השנייה, מניח כאן באופן סיפורי את יסודות החשיבה שלו על אודות היחס המתעתע שבין החיים והכתיבה: ספרות עשויה לחשוף בפנינו אמיתות חיים, אבל מציגה בפנינו לא את החיים אלא צל שלהם, רפרזנטציה, חיווי באמצעות השפה. הרגש שמתעורר למקרא יצירת ספרות אהובה לא יתעצם או יעמיק בהיכרות עם מחברהּ. להפך, ההיכרות רק תרחיק את הקוראים מהיצירה ותהרוס אותה עבורם. הניסיון להתקרב אל הדמות החיה, הממשית, של הסופר, לא זו בלבד שמחרב עבור הקוראים את הספרות שלו, אלא גם הורס עבור הסופר עצמו את ספרותו שלו. כשמעריצי הסופר עוזבים את המלון נדמה להם שהסופר והאישיות שלו, ממש כמו היצירה שלו, חוסלו בעבורם לנצח: "המחבר של אותן מאות מחשבות והברקות ותובנות, שבמשך עשרות שנים העמדנו את שכלנו לשירותן, אהבנו אותן ושמרנו להן אמונים, השמיד את יצירתו בעצם כך שלא סירב להכיר אותנו אלא אפילו חיפש את חברתנו בניגוד לרצוננו".
אי אפשר לקרוא את המשל הקטן והמחוכם הזה, הכתוב תוך חזרות רבות המאפיינות את כתיבתו של ברנהרד, ותוך הגזמה המאפיינת אותו אף היא, בלי לחשוב על פרנץ קפקא. בצוואתו, המוצגת בימים אלה בספרייתנו הלאומית, הורה קפקא לשרוף את כתביו כולם בלי לקרוא אותם. חברו הטוב מקס ברוד בגד אומנם באמונו של קפקא כלפיו, אך העניק לאנושות את הספרות הגדולה ביותר של המאה הקודמת. חלק מכתביו נשאר נעול בכספות אצל מזכירתו של ברוד, וחולץ לאחר מאבק משפטי ארוך. עכשיו ניתן לעמוד בירושלים מול כתבי היד המקוריים של קפקא, ולחשוב האם התקרבנו אליו בעומדנו כך, או שמא המוצגים רק מזכירים לנו את חוסר היכולת להתקרב זה לזה, את הניכור התהומי שרובץ תחת כל ניסיון התקרבות. כלומר, את מה שכל יצירה של קפקא מהדהדת ממילא.
העולם כבית סוהר
הקשר בין ברנהרד וקפקא אינו מתבטא רק בשפת הכתיבה הגרמנית, אלא בתפיסת עולם מסוימת שעולה מכתביהם: אפלה ופסימית, מפוכחת ומערערת על הנחות יסוד שגורות. בסיפורו של קפקא "גזר הדין", מובל הגיבור בידי אביו, שמאשים אותו בשקר, לקפוץ מגשר ולהתאבד. בסיפורו האוטוביוגרפי של ברנהרד, "הקור" שפורסם ב־1981, שמונה שנים לפני מותו, הגיבור שחולה במחלת ריאות מאושפז בבית החולים ומגיע לתובנה שהחיים אינם אלא מימוש של גזר דין: "עליך לשאת את גזר הדין הזה, אמרתי לעצמי, כל ימי חייך. העולם הוא בית סוהר שחופש התנועה בו מוגבל מאוד. התקוות מתבררות ככוזבות. שוחררת ובאותו רגע אתה חוזר ונכנס לאותו בית סוהר. אתה אסיר ותו לא. אם מנסים לשכנע אותך שאין זה כך, הקשב ושתוק. דע לך שבשעת לידתך אתה נידון למאסר עולם, והוריך אשמים בכך, אבל אל תשטח בהם טרוניות זולות. אם תרצה ואם לאו, עליך למלא בנאמנות את הצווים השולטים בבית הסוהר הזה" (בתרגום רחל בר־חיים, הוצאת דביר 2006).
ברנהרד נולד בהולנד בשנת 1931 לאם שלא הייתה נשואה, וייתכן שהרתה אחרי אונס, ומעולם לא התוודע לאביו. הוא גדל בביתם של סבו וסבתו באוסטריה, והושפע מסבו, שהיה סופר ופילוסוף. לאחר שנישאה אימו עבר להתגורר איתה בגרמניה, שם הפך לקורבן בריונות בבית הספר של מערכת החינוך הנאצית. בשיא מלחמת העולם השנייה נשלח חזרה לפנימייה בזלצבורג. הוא למד בה תוך כדי הפצצותיהן של בעלות הברית, ונשר ממנה כשהיה בן 15.
רוב חייו התמודד ברנהרד עם מחלת ריאות כרונית, ואושפז כמה פעמים בסנטוריום. שם החל לכתוב, בעיקר שירה, והכיר אישה מבוגרת ממנו בארבעים שנה, יורשת בעלת אמצעים, שתמכה בו ותוארה על ידו כדמות החשובה ביותר בחייו.
ברנהרד חיבר אוטוביוגרפיה בת חמישה כרכים, עשרות רומנים, מחזות ואוספי שירה, מרביתם פורסמו בשנות השבעים. אוסף הקטעים הקצרים "חקיין הקולות" ראה אור ב־1978, שנה שבה ראו אור עוד שלושה ספרונים מפרי עטו. הספר תורגם עתה לעברית בהירה ומדויקת, ששומרת על התחביר הסבוך מן המקור. המתרגמת הוסיפה אחרית דבר נחוצה ומעניינת, שבה היא מסבירה, בין היתר, מדוע מדובר בקובץ יוצא דופן מבין יצירותיו של ברנהרד. כאן הוא בחר בסיפורים קצרצרים ובשפה יבשה, שמתאימה יותר לידיעות חדשותיות מאשר לפרוזה, וזנח את המונולוגים הסבוכים שמוכרים מספריו האחרים כגון "אחיינו של ויטגנשטיין".
שורת המתאבדים
בכתביו ביקר ברנהרד את אוסטריה על צביעותה ועל הכחשת עברה הנאצי, על יומרותיה התרבותיות ועל הגזענות והאנטישמיות שבה, וטען כי היא מסמלת את המצב האנושי כולו, האפוף הונאה עצמית. בשנות השישים, לאחר שזכה בפרס לאומי, עורר את זעמו של שר התרבות כשאמר בנאום קבלת הפרס: "אנחנו אוסטרים, אנחנו אדישים, אנחנו חיים בחוסר עניין גס בחיים".
ברנהרד נחשב בידי האוסטרים לאדם שמחריב את הקן שלו. בסיפורון ששמו "גאון", הנכלל ב"חקיין הקולות", כתב על וינה: "עיר שהאטימות וגסות הרוח בה כלפי ההוגים והאומנים היו תמיד גדולות מאין כמותן, ושבהחלט אפשר לתארה כבית קברות עצום לדמיונות ולרעיונות, עיר שבה לאמיתו של דבר דעכו וגוועו וחוסלו פי אלף יותר גאונים מאלה שזכו בה לתהילה ולתהילת עולם".
בעיר זו, מספר ברנהרד בסיפורו זה, התאבד סופר שהשלים יצירה רחבת היקף שביטאה רעיון פילוסופי והייתה ראויה להערכה הרבה יותר מכל מה שנחשב בתחומו עד אז, אך לא זכה להכרה. הסופר התחנן להכרה, אך המוסדות סירבו להעניק אותה לו. לפני שהתאבד הוא השמיד את יצירתו כי "לא רצה להשאירה לעולם שלא היה ראוי לה בשום פנים. המחשבה המחרידה שרק אחרי מותו, כמו רבים כל כך כמוהו, יזכה להכרה, כלומר ינוצל ויתפרסם, גרמה לו להשמיד את הישגו". במכתב ההתאבדות שלו נאמר כי "העיר וינה מתקיימת מיום היווסדה על היצירות של מתאבדיה הגאונים".
ברנהרד חוזר וכותב על התאבדויות לאורך הקטעים המשובצים ב"חקיין הקולות": צלם שהתאבד באֶבֶּנְזֶה לאחר שהפיצו עליו שמועה שהתעלל בנער; התאבדויות תלמידים מהמעמד הבורגני בזלצבורג; גראף שהגיף את חלונות טירתו, פתח ספר של גתה וירה קליע בראשו; משוררת אוסטרית חשובה שנמצאה מתה באמבט ברומא לאחר שהשקפותיה על מהלך ההיסטוריה החרידו אותה ולא ניתן לה לשוב לאוסטריה מולדתה ("אלה שמאמינים שהמשוררת התאבדה אומרים שוב ושוב שנשברה בתוכה, אף שבמציאות נשברה, מטבע הדברים, מסביבתה ובעצם מן הרִשעות של מולדתה, שגם מחוץ לארצה רדפה אותה על כל צעד ושעל, כפי שהיא רודפת רבים אחרים"); אח של רופא שהתאבד לאחר היכרותו עם מוזיקאית מוכשרת ש"תחילה דחקה בכישרונותיה את כישרונותיו שלו, שהיו יוצאי דופן, ואחר כך לאמיתו של דבר מחקה אותם כליל, מה שהזכיר את הגאון האומלל רוברט שומאן"; ושלושה חברים לספסל הלימודים שהתאבדו במהלך חודשיים: מוזיקאי שהתאבד מפני שלאנשים לא היו אוזניים לאמנות שלו, צייר שהתאבד מפני שלאנשים לא היו עיניים לאמנות שלו, ומדען שהתאבד מפני שלאנשים לא היה שום ראש למדע שלו.
ההתאבדויות משמשות לברנהרד ביטויים סמליים לדעיכה מוסרית ותרבותית, לכשל במשימת החיים, בניסיון להתמודד עם תודעת המוות הבלתי נמנעת. יחד עם זאת כרוכה בקובץ זה תשוקת חיים ויצירה שאין להתכחש לה. ברנהרד מעלה על נס את המרד בקונפורמיזם, את ההישרדות בעולם פגום, את נאמנותו העצמית של אמן. כאשר נשאל בראיון בערוב ימיו האם יצירתו אוטוביוגרפית באופן מוחלט, ענה: "אני לא הדמויות שלי. הייתי צריך להתאבד מאות פעמים ולהיות הפרוורסיה בהתגלמותה מחמש בבוקר ועד עשר בלילה. לא ניתן לתאר מהו אדם. סופר יכול לתאר רק את מה שיש לו בהישג יד". בהמשך דבריו טען: "כמעט כל הסופרים הם אופורטוניסטים. או שהם מתחברים לימין או שהם מצטרפים לשורות השמאל, וכך הם מתפרנסים. זה לא נעים ולמה שזה לא ייאמר. אחד כותב על מחלתו ועל מותו וזוכה בפרסים, והשני שמטיף בשם שלום הוא בעצם טיפוס מגעיל".
ספרותו האינטנסיבית של ברנהרד נקראה על ידי מבקרים כ"קטלוג של טירוף הדעת, מוות, רצח אופי, אובדן זיכרון והתאבדויות. הסיפורים חומציים, גאוניים ובלתי סנטימנטליים". מצד שני נטען גם כי "ברנהרד הוא אחד הסופרים ההכרחיים של המאה ה־20", משום שהוא "מספק תחושה סוחפת של התרוממות רוח אינטלקטואלית ורגשית" ושברנהרד "אובססיבי לשחיתות פוליטית, לשיגעון ולחוסר היכולת של הלשון ללכוד את האבסורד של חיינו או להקל עליו". סגנונו משולל הפסקאות ובעל המשפטים המפורקים והחזרתיים הוגדר כמוזיקלי באופן ייחודי, והושווה במקצבו ל"תקליט צ'מבלו תקוע שמבקש לשחרר את צליליו הנעוצים, המדודים".
לא רק בגלל הפוליטיקה
בסוף שנות השמונים הורע מצבו הבריאותי של ברנהרד והוא מת מאי ספיקת לב. בצוואתו כלל סעיף שבו הדגיש: "איני רוצה להיות קשור למדינה האוסטרית, ולאחר מותי לא תפורסם מילה מכתבי היד שלי באוסטריה". כיום, בבית החווה ששופץ בידי ברנהרד באוהלסדורף שבאוסטריה עלית, מוצב שלט שעליו כתוב "אף סופר אוסטרי אחר לא השפיע על הספרות כמו ברנהרד".
כדאי לתת לקובץ המקטעים הסאטיריים והנוקבים הזה להצית בנו מחשבות על אטימות אנושית, כמו בסיפורון על אודות חולה בפֶקְלַבְּרוּק ששאל את רופאו "ומה עם הנפש?" ונענה "שקט בבקשה!", או על חקיין קולות שהיה בעברו יצרן נשק, שמתבקש לחקות את קולו שלו אבל את זה אין בכוחו לעשות. קראו את "חקיין הקולות" לא רק בזכות הכתיבה הפוליטית המושחזת, אלא כי ברנהרד לעולם אינו מפקפק בכוחם של טוב לב ושל אהבה.
