למי שצריך תירוץ לקרוא ספר מתח ופעולה, הנה ספר מתח ופעולה עם תירוץ: לימוד היסטוריה בצורה חיה ומהנה. ארז האסול מפרסם רומן שני עם עלילה מההיסטוריה הרחוקה של ארץ ישראל, המתגלה ומתגלגלת מחדש בעלילה עכשווית. הקודם (מגילת המדבר, הוצאת פרדס 2020) עסק במדבר יהודה וברומא. החדש – במרחב שבין עכו לדמשק, שבליבו החרמון, ובימי הצלבנים.
עלילת הקדומים ועלילת ההווה, שתיהן בעצם עלילות מטמון. זו מסגרת עלילה מוכרת מהקולנוע ומהספרות – מרדף תחרותי אחר חפץ עתיק, בעל ערך מדעי וגם כספי רב, המוביל להתנגשות ולהתפוצצות רבתי. אבל אם נתקרב לתמונה עוד צעד או שניים, יתגלה ייחודה.
המאורע המכונן של עלילת הספר קודם לעיקרה ביותר מ־500 שנה: הכיבוש האסלאמי של אזורנו מידי הביזנטים. הכובשים המשתלטים על דמשק טובעים מזהבהּ השדוד מטבעות ובהם דמות הח'ליף, אבל הח'ליף מתחלף והמטבעות נגנזים במקום מסתור. דבר קיומם עובר כסוד פולקלורי מדור לדור, עד שמגיעה התקופה שבה קורים עיקר הדברים: התקופה הצלבנית.
האוצר הגנוז מתגלה אז, והעברתו עשויה להציל את צבאות צלאח א־דין מתבוסתם לריצ'רד לב־הארי, אך שרשרת סיבוכים מסכלת זאת. מטבע אחד מהאוצר עושה את דרכו – סביב תבוסתם האחרונה של הצלבנים בעכו – אל חוף אלכסנדריה של ימינוּ, ימי השלום הקפוא בין ישראל למצרים של א־סיסי. התגלית משחררת שדים בשרשרת: דאעש וחיזבאללה הם בין המתחרים עם הגיבורים החיוביים, חבורה מזרח־תיכונית מגוונת בפני עצמה, על האוצר ועל הבונוס ההיסטורי והיוקרתי שעמו.
התמצית דלעיל עושה עוול לסיפור, כי כל מילה פה מייצגת סיפורים שלמים ומסעירים ומנומקים־עלילתית. ההגשה עשויה לתלפיות: הרומן בנוי פרקים קצרים, המזגזגים בין הזמנים והעלילות. למרות מורכבות העלילה, הפרטים מתקופותיה השונות נחשפים בסדר מחושב. הקטיעות התכופות של חוטי הסיפור משרתות היטב את יסוד המתח. יפה במיוחד ההשתקפות הבין־תקופתית: הקבלות בין תיאורי לוחמה, למשל, ובין גילויי הקנאות האסלאמית לשחיתותיה אז והיום.
התיאורים הללו מחרידים פחות מאלה שאפשר למצוא בספרים אחרים, ומלמדים יותר מהם. לא רק היסטוריה – האסול נכנס למשל פעם אחת, בתוך תיאור של ירי בהיתקלות לחיים ולמוות, לתיאור מפורט של דרך פעולת הרובה ומסלול הקליע באוויר ובגוף. אפשר לדמיין כאן סרט עלילה עובר פתאום, בשיאו של מתח, להילוך איטי־מאוד.
מקום לשיפור יש ברמה המילולית בספר; אומנם הכתיבה בסך הכול עשירה ויפה, אך במקרים רבים מאוד, שאי אפשר להחליק בשתיקה, הוא נופל בקטעים הכתובים בלשון ספרותית למילים כמו "רכבים" ו"נשקים", לחזרות תכופות על צירופי לשון זהים, לסדר מילים משובש, ולהפרדה בין משפטים בפסיקים במקום בנקודות.
מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה, שאירעו לאחר חיבור הספר ולפני הופעתו, כמו חזרו בשלישית על כמה מנושאיו: חטיפות ופשיטות אכזריות, ביטול טרגי של כוננות צבאית, וגם ההתמקדות באזור החרמון. המחבר שקל לגנוז את הספר בגלל התממשות הבלהות, וטוב שהחליט להימנע מכך. בריא לראות שזמננו מהדהד זמנים קודמים.
