לצד היותו קומפוזיטור ישראלי חשוב, מהבולטים בדור שלאחר "האבות המייסדים" של המוזיקה הקלאסית הישראלית, היה נעם שֶריף (1935-2018) גם מספר מחונן. איש שכוחו הלשוני לא נפל מזה של אחותו הצעירה ממנו, המשוררת בת שבע שֶריף, שלא זכתה להצלחה ופרסום כמוהו – אולי משום שלא הייתה בנויה למאבקים הדרושים כדי להצליח, ואולי מפני שהקדימה את זמנה לפחות בדור אחד. לעומתה, אחיה הגדול ידע איך להצליח וכיצד ללכוד את אוזני הציבור ואת תשומת ליבו. גם היום, שש שנים לאחר פטירתו, מהדהד צליל קולו הנעים והברור, וחיתוך דיבורו העברי המדויק, באוזני רוחו של כל מי ששמע אותו אי־פעם; אם במפגש פנים אל פנים, ואם באולם המופעים או ברדיו. ההד הזה נלווה גם לקריאת האוטוביוגרפיה שלו, בנעימות שתואמת את שמו העברי המיטיב לשקף את הלך רוחה של החברה הישראלית המתחדשת של אז, שביקשה לילדיה שמות שאינם נושאים את חותם אלפיים שנות הגולה.
השם "אקדמות", בעברית "הקדמה", ניטל משם יצירתו הפומבית הראשונה וזוכת הפרס של נעם שֶריף, "אקדמות למועד". על נסיבות חיבור היצירה מספר נעם: "בשנת 1957 נתקלתי במודעה מטעם התזמורת הפילהרמונית על תחרות (בעילום שם) לכבוד פתיחת היכל התרבות. הייתי אז סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית… חשבתי שאני יכול לכתוב את היצירה… פתחתי את ספר התנ"ך שאני אוהב… קראתי פרק תהילים ואמרתי לעצמי: זה כתוב יפה כל כך, פיוטי… ויש בזה אמת שהיא מעבר למקום ולזמן הזה, ואני רוצה להביע אותה" (עמ' 92). את שם היצירה קבע הדוד, מוּציָה, לאחר שנעם התכוון לקרוא ליצירה "פתיחה חגיגית". "זה (שם) של גויים", הגיב הדוד, "היצירה שלך תיקרא 'אקדמות למועד', על שם 'אקדמות מילין' בתפילת שבועות". הדוד הוא גם זה שהביא לנעם מתל־אביב לירושלים את בשורת הזכייה בפרס.
בסגנון סיפורי ושוטף, מתובל בהומור ובחמימות אנושית, מתאר נעם שריף אנשים, מקומות, אירועים ויצירות מוזיקליות. הוא מזכיר בחיבה רבה את ילדותו בתל־אביב הישנה, הזעיר־בורגנית, בין בוגרשוב ורחוב העבודה לנחלת בנימין וחוף הים, ומספר בגילוי לב על ילד התפנוקים שהיה. הוריו, שהיו דלי אמצעים כספיים אך עשירים ברוח וצמאים ללימוד והשכלה, ציפו ממנו לגדולות והאמינו בו וביכולותיו, שאפו לראותו מרקיע לגבהים ותמכו בו. הם נכנעו לכל שיגיונותיו ומבוקשיו; אם זה ללמוד מוזיקה אצל המורים הטובים ביותר, ואם זה לקנות את קופסת צבעי העיפרון השווייצריים היקרה והגדולה ביותר לטובת תחביבו כצייר. מראשית הסיפור אנו מתלווים אליו בדרכו הבלתי שגרתית אל המוזיקה, ההלחנה והניצוח, צעד אחר צעד עד לקריירה בינלאומית.
באין פסנתר בבית
הילד נעם, שאהב את המוזיקה, אהב גם את העיסוק הטכני בפטיפון – הנחת התקליט והפיכתו, הזרוע והמחט שצריך להניח בזהירות כדי לא לשרוט את הבָּקָליט, החומר הרגיש והשביר שממנו ייצרו את התקליטים. עד מהרה זכר את כל המנגינות, וכששר באוזני בני המשפחה את האַרְיות מתוך האופרות – שלא הבין ולא יכול היה לשיר – החליף את המילים בכאלה שהמציא בעצמו. "במהרה סיימתי את אוסף התקליטים של דוד מוציה, והורי השתכנעו שצריך לקנות לי פטיפון משלי". אבל כסף מניין יביאו? בעל החנות הבין את העניין והציע פטיפון מחברה טובה, אבל כזה שהמכסה שלו נפגם במשלוח, ולכן מחירו זול בהרבה. כדי לשמוע סימפוניה שלמה היו צריכים לקנות אלבום שהכיל תקליטים רבים, כי כל תקליט הכיל רק דקות ספורות. אבל "כסף לתקליטים לא היה ולכן לקחנו את הפטיפון ונשאנו אותו אחר כבוד לביתנו" (עמ' 25).
חסרון הכסף לא מנע אף פעם מהילד נעם לקבל את מבוקשו. ובכלל, בחברה של אז רק למעטים היה די כסף, כל השאר הסתדרו ב"קומבינות". כך היה עם המורה הראשון לפסנתר: כל שיעור נמשך בין רבע שעה לחצי שעה, בהתאם למצבו המוזיקלי והכלכלי של התלמיד, והשיעורים התקיימו בביתו של המורה, שם המתינו התלמידים לתורם לשיעור. המורה, מר הופמן, לימד גם כינור וגם פסנתר, אבל כשהיה צריך להדגים את "לאליזה" של בטהובן הוא קרא לבנו שייע, נער חולני, חיוור וגאון מוזיקלי – כדי שידגים.
נעם למד פסנתר. אבל מי שלומד צריך גם להתאמן בבית, ופסנתר אין. מה עושים? לאביו של נעם היה חבר, בעל חנות תנובה ואב לשתי בנות, שאחת מהן למדה פסנתר. נעם התאמן בביתו, וכשהבין שהוא צריך מורה בעל רמה מוזיקלית וידע גבוהים יותר, באה לעזרתו המורה למוזיקה והאמרגנית החובבת ומנהלת המקהלה בגימנסיה הרצליה, ושלחה אותו אל בעלה, מנצח תזמורת שעבד למחייתו גם כמורה לפסנתר, לתיאוריה של המוזיקה ולניצוח. המנצח וולפגנג פרידלנדר, ובשמו העברי זאב פריאל, העשיר את התלמיד הצעיר ותאב־הדעת במידע עשיר על עולם המוזיקה, על אופיים ויכולותיהם של כלי התזמורת ועל מלאכת הניצוח וההלחנה. פריאל זוכה לתיאור נלהב ומלא הכרת תודה והערכה מהתלמיד שהפך למלחין מפורסם.
הפרקים האלה הם רק תחילת המסע הארוך של שריף אל הקריירה המוזיקלית הלאומית והבינלאומית שלו. באחרית דבר שכתב, מצביע מתן חרמוני – שתמלל וערך את הספר מהקלטות הרשמקול שלתוכו הֶעֶרָה נעם את סיפורו כשכבר היה חולה מכדי לכתוב – על כך ש"סיפור החניכה המובא כאן אינו סיפור זיכרונות תל־אביבי רגיל. במרחב של הסיפור מתערבבים הזיכרונות הקונקרטיים עם היצירה, התווים, הנגינה. זהו זיכרון של אמן, ולצד סיפור החניכה האישי של המספר אפשר לפגוש בזיכרונות את האנשים שעמדו בלב תעשיית המוזיקה בארץ בפרט והאמנות בכלל: גארי ברתיני ופאול בן־חיים ואריק איינשטיין ומנשה קדישמן ועוד ועוד".
לכישרון של שריף וליכולותיו נלווה רצון ברזל, ובייחוד נכונות להתפשר ולבחור במעקפים כשהדרך הראשית חסומה. הוא לא בחל בעיסוקים מוזיקליים שבעיני רבים נחשבו לנחותים: עיבוד שירים להזדמנויות והרכבים שונים, וכתיבת מוזיקה לסרטים ולמחזות. כשהיה חייל רצה להצטרף לתזמורת צה"ל, אך לא היה בה תפקיד פנוי למנצח. הוא הלך ולמד לנגן בקרן יער, כלי נשיפה מבוקש מאוד בתזמורות צבאיות אך קשה ביותר לנגינה, רק כדי שיוכל לנגן בתזמורת. כשלא הייתה לו הכנסה מספקת כמלחין או מנצח, עסק בהוראת מוזיקה אף שלא אהב ללמד.
עם זאת, היו לו תומכים שדאגו לו. גארי ברתיני, לדוגמה. הוא היה איש אשכולות מוזיקלי ובעל קשרים רבים, שהיה מנצח, מייסד מקהלת "רינת" ו"האנסמבל הקאמרי" שהפך לתזמורת קאמרית, וכן האופרה הקאמרית, שלפני היווסדה מחדש של האופרה הישראלית הייתה הגוף האופראי החשוב בארץ. ברתיני תמך ביצירתו של נעם והצהיר: "כל מה שתכתוב אנחנו נבצע". כך עשו גם גופים אחרים כגון להקת המחול בת שבע שהייתה קשורה בעקיפין לברתיני, ועוד.
הצד המואר של הירח
ובכל זאת, לא הכול הלך חלק. לא תמיד זכה שריף לתמיכה ולא כל תומכיו היו אמינים. הוא הכיר בכך ש"הרבה אנשים תופסים את המקצוע הזה (מוזיקה) כמקצוע שאין בו פרנסה", ואז מנה תחומים רבים ושונים – מהלחנת פזמונים ועיבוד שירים, מוזיקה לתיאטרון ולקולנוע ואף הוראת ניצוח – כאפשרויות עבודה. בניגוד למלחינים רבים שראו בעיסוקים אלה פחיתות כבוד ועלבון, הוא העריך עבודות אלה כ"דברים שתרמו לידע ולהתפתחות שלי במישורים המוסיקליים השונים, ושבמידה רבה הרחיבו את האופקים שלי. אבל בעיקר הבנתי שמהיצירה המוסיקלית הנקראת רצינית אי אפשר לקיים משפחה. הייתי צריך לעשות כפי שאומרים 'חלטורות'" (עמ' 193). כל זה נאמר ללא מרירות ורחמים עצמיים, ומתוך ראיית הצד המואר של הירח.
צריך לקרוא את הפרקים האחרונים של הספר – מפרק נ"ט ואילך – כדי להבין שההגדרה של חרמוני "נלקח ממנו אלמנט הסבל", והאופי ההומוריסטי שבו נעם מספר על הדברים, אינם משקפים חיים שהכול בהם הלך בקלות. הוא השקיע הרבה זמן ואנרגיות במציאת הזדמנויות וביצירת הזדמנויות, בעיסוק בתחליפים מוזיקליים ובאיתור האנשים הנכונים ויצירת קשרים איתם – כדי שלכישרון וליכולות שלו יהיו הזדמנויות לבוא לידי ביטוי וגם לקיים אותו. לכך דרושה אישיות לא מפונקת, נחישות, ובעיקר, כפי שהוא אומר בעצמו, דרושה "אצבע אלוהים, אותו ניצוץ שיש לאדם שיודע לחבר את האותיות ביחד לכלל יצירה מוסיקלית בעלת משמעות ובעלת חשיבות" (עמ' 192).
אפילו ההצלחה הבינלאומית הגדולה שלו, האורטוריה "מחיה המתים", נכתבה מתוך אילוץ ואי־רצון. הוא לא התלהב מהנושא של יהודי מזרח אירופה והשואה, מהטקסטים, מפרקי החזנות ומשירי העם ביידיש – כל מה שדרש המזמין לשלב ביצירה. אבל הוא נכנע מטעמי פרנסה, וגם מהאתגר החריף שהציבה אשתו: "אם אתה כל כך מקצועי כפי שאתה מתיימר להיות, עליך להיות מסוגל לכתוב לפי הזמנה. כך עשו כולם. וחוץ מזה, היצירה הזאת אמורה לפרנס אותנו במשך שנה תמימה" (עמ' 206).
ספרו של נעם שריף הוא ממתק אולטימטיבי לאביב המפציע עלינו, שער הימלטות בימים לא פשוטים. ההומור הדק, הנוסטלגיה, הרכילות שמצויה בשפע אך לרוב אינה מרושעת ומתובלת באהבת־אדם – כל אלה הם מתת נפלא למי שמקשיב למוזיקה מכל הסוגים; למי שאוהב, אפילו אם בסייגים, את תל־אביב; ולמי שסיפור שראשיתו קשיים ומחסור וסופו הצלחה וכבוד עושה לו נעים בלב ובנפש.
