הדיסטופיות הטובות ביותר אינן רק אזהרות לגבי העתיד, אלא משקפות בעיות אמיתיות בהווה שמתוכו הן נכתבות. לרוב הן עוסקות בשאלות קרדינליות כמו מי שולט באמצעי הכוח ובייצור והפצת המידע, בעלויות הנפשיות של אבטחה מול חירות, ובאופן שבו הטכנולוגיה מעצבת את הקיום האנושי. עם זאת, לרוב כל אלו הן אמצעים עבור המטרה, שמתכנסת לשאלה אחת מהותית: האם אנשים נותרים טובים מיסודם גם כשהעולם הופך רע, והאם גם במצב האפל ביותר נותר גץ קלוש של תקווה.
"מלכיצדק" של ישי ויסמן לוקח אותנו הרחק קדימה, אל שנת 2150. כלומר, לא מדובר ברומן ספקולטיבי שמעוגן במציאות ומתאר אפשרות כזו או אחרת שאפשר לחוש מעבר לפינה. כאן הדיסטופיה הופכת לאלגוריה. זהו עולם ללא אינטליגנציה מלאכותית, ללא מגזרים כמו חרדים, דתיים, ערבים או אויבים הרוחשים בגבולות. שיטפון גדול, בעקבות מכת אסטרואיד שיצרה מכתש ענקי, קרע את מדינת תל־אביב לגזרים, וכל שנותר סביבה הוא מדבר. לפני כן התנהלה העיר באידיליה פוסט־קומוניסטית. מושג העבודה ועקרון הקניין בוטלו. אנשים לא עבדו, כי פשוט היו מספיק משאבים. עם זאת, היא נשלטה בידי גורם אחד, איש אחד.
אף שאין בספר נוכחות ליהדות או לכוח דתי כלשהו, אותו אסון טבע מתואר במושגים של סדום ועמורה. הנביא, דמות המוכיח בשער בספר, מציין כי "אנשי תל אביב הגיעו למחשבה שהם אלים, לא בשר ודם, תאוות הבצע וחומר העבירה אותם על דעתם". לאחר מכן נאמר כי הם התמסרו בעיקר לאמנות, ויתרה מכך – לקריאה וכתיבת ספרים, כך שיש בלבול מהותי מה היה בעצם חטאם הגדול. ואולי דווקא כאן נעוץ היופי והמסתורין – אף אחד לא יודע, כל אחד מספר את מה שנוח לו.
העולם שקם לאחר מכן הוא דיקטטורי, קשה ואכזרי. כת קטנה ונוראה שולטת על ההמון הנבער באמצעות טכנולוגיה וסמים. בתוך מציאות זו מתנהל ג'ו אייזיק, גובה חובות. אף שג'ו עושה את עבודתו היטב הוא חוטף מכות מכמה בריונים, ומיד לאחר מכן מוצא את גופת פטרונו. עוד לפני שהוא מעכל את שהתרחש, אייזיק מוצא עצמו בתוך סיוט קפקאי: הוא עצמו מואשם ברצח, ואין לו למי לפנות אלא רק לנוס על נפשו בעזרת כמה דמויות ערטילאיות השייכות לבניין תעתועים. "הבניין הבורח", כפי שהוא מכונה, מהווה בסיס למורדים בסדר, אלו שרוצים להוריד את הדיקטטור ואת השיטה, אלו שמעיזים לכתוב או לקרוא (ומדוע בעתיד הסופר־טכנולוגי עדיין קוראים על גבי נייר ולא דרך טלפון נייד או טאבלט? התשובה היא שאחרי נייר אי אפשר לעקוב).
כל ספר מסוג זה נע בין הצורך להסביר את העולם הבדיוני, מאפייניו ויצוריו, ובין הסיפור עצמו והצורך ללכת קדימה עם העלילה. בחלק הראשון, הצורך בהסברת העולם עומד בחזית ובולע את רוב התנועה הדרמטית. בנוסף, גם פתרון התעלומה, כלומר מי רצח את הפטרון, מסתיים די מהר. ברור מי הרוצח, ברור מה עומד מאחורי כוונתו. אבל דווקא ברגע שהדברים הללו נותרים מאחור, קורה משהו אחר, סוחף, מסתורי, ומתברר כי הרצח היה מעין "אמתלה" עבור אייזיק לפצח את הנסתר, את מה שעומד מאחורי הקונסטרוקציות של מלכיצדק, ולבדוק האם באמת ישנו מעין גן עדן עליון שבו החיים נראים לגמרי אחרת, שבו לכאורה ישנה חירות. זהו שלב שבו אייזיק עובר דרך מחילת הארנב ולכאורה מוצא את גץ התקווה, אם כי גם הוא, עושה רושם, עף כמו גחלילית.
