כאשר פרצו המהומות במאי 2021, במבצע "שומר החומות", וגלי האלימות התפשטו מהגליל ועד צומת שוקת, מרמלה ועד עכו ולוד, חזינו באירוע עליו הזהרנו חודשים מראש.
בפברואר 2021, הצגנו לשר לביטחון הפנים תכנית מפורטת להקמת ארבע חטיבות לוחמות תחת פיקוד משמר הגבול. לא הסתפקנו רק בהצגת נתונים ממאות משמרות ביטחון שקיימנו, יחד עם תמונות וראיות על דמי חסות – באנו עם פתרון. "אנחנו על סף אינתיפאדה", הזהרנו. הם רצו להקשיב, אך הבירוקרטיה גברה על הדחיפות.
ואז הגיע מאי. מבצע "שומר החומות" של צה"ל חשף עד כמה האיום עמוק. המהומות שהתפרצו בערי ישראל העניקו לחמאס תחושת מומנטום מסוכנת, אמונה שהוא יכול לאחד מספר חזיתות נגד קהילות יהודיות. היום, אנו יודעים שזה שיחק תפקיד בעידוד תכניותיהם לפיגועי הטרור שהובלו על ידי חמאס בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023.
במשך שנים, הממשלה הגיבה בהבטחות מעורפלות על הקמת "משמר לאומי". בפועל, לא הוקם דבר שיכול להתמודד באמת עם האיום. ואז, פרצה המלחמה.
קהילות שנותרו להתמודד לבדן הקימו מחדש את צוותי החירום שלהן כאמצעי נואש להגנה עצמית. יחידות אזרחיות אלו הפכו לקו ההגנה הראשון. ברוב המקרים, כל קהילה דאגה לעצמה. אם ביישוב מסוים היה קצין לשעבר או לוחם ביחידה מובחרת, היה לו יתרון. אך המציאות הטראגית היא זו: הקהילות פועלות כאיים מבודדים.
זהו נתק מסוכן ממודל הביטחון ההיסטורי של ישראל. בימי ההגנה והפלמ"ח, הדבר הראשון שהוקם היה פלוגות השדה הניידות (הפש"ש). הן פעלו על פי עיקרון פשוט אך קריטי: כל יישוב הוא מבצר, אך אף יישוב אינו עומד לבדו. כל קהילה הייתה אחראית לשכנתה, ויחד הן יצרו חומת מגן משותפת. יחידות הסיור לא היו שם רק כדי להגן על היישוב שלהן, אלא נועדו לאבטח אזורים שלמים. יסוד תפיסת הביטחון שלנו היה אחריות הדדית.
ובכל זאת, היום, למרות קיומם של מאות צוותי חירום ברחבי ישראל, רובם אינם מסוגלים לתאם פעולה עם היישוב הסמוך. אין מבנה פיקוד אחיד, אין מערכת שיכולה להפוך חמש קהילות שכנות לכוח לחימה מגובש בעת הצורך. אין מסגרת שתאפשר להרחיב את הכוח כך שבזמן משבר, 12 קהילות יוכלו להפוך לגדוד או 36 יישובים יוכלו להקים חטיבה.
וזה רק קצה הקרחון של חוסר התפקוד. הכאוס הבירוקרטי הוא בלתי נתפס: קהילות במרחק של עד שבעה קילומטרים מהגבול נתונות תחת סמכות צה"ל, יישובים כפריים נמצאים תחת משמר הגבול, ואילו ערים מנוהלות על ידי המשטרה האזרחית. לפעמים, שני צוותי חירום שכנים נתונים לפיקוד של רשויות שונות לחלוטין. במצב חירום אמיתי, אין תיאום.
הפתרון: חטיבות "שומרי הבית"
החדשות הטובות הן שלאחר ה-7 באוקטובר, רוב הקהילות כבר חומשו וצוידו. האתגר כבר אינו גיוס תקציבים או מציאת אפודי קרמיקה. הבעיה האמיתית היא פיקוד ושליטה.
אנו נמצאים כעת במה שרמטכ"ל צה"ל כינה "שנת מלחמה". כל חזית עוינת צופה וממתינה לראות מה למדנו. האם אנו עדיין נאחזים בתורת ההכלה, או שעברנו לפעולה מכריעה? האם אנו משותקים מפחד קיומי, או שאנו צועדים קדימה בנחישות לאומית?
מלחמה זו חושפת את נקודות התורפה העמוקות ביותר של ישראל. היעדר הסנכרון בין כוחות הביטחון גורם לכך שבמקרה הטוב יש תיאום מסוים, אך אין שרשרת פיקוד ברורה. מי האדם האחד שאחראי לניהול מבצע מתחילתו ועד סופו? כרגע, התשובה לשאלה הזו פשוט אינה קיימת. ואם לא נתקן זאת, ישראל תשלם על כך בדם. בדיוק כפי שהמלחמה הזו היא מבחן למוכנות הצבאית, היא גם מבחן לביטחון הפנים.
הגליל והנגב בוערים – ולא רק מטילים, אלא גם מהיעדר חוק וסדר, ברקע סחיטת הפרוטקשן שהורסת עסקים ופוגעת בפרנסתם של החקלאים. אם קהילות מסוגלות להגן זו על זו בזמן מלחמה, מדוע שלא יוכלו לעשות זאת גם בזמן שלום? יש להילחם במכת הלאומנות הפלילית הזו. צוותי החירום – המשאב האדיר הזה שכבר מושרש ביישובינו – יכולים להפוך לכלי העוצמתי ביותר של ישראל. עם מסגרת מבצעית נכונה, הם יכולים ליצור נוכחות נראית לעין, להרתיע פשיעה ולחסל את תופעת דמי החסות אחת ולתמיד.
זו מהפכה, וכמעט כל מה שדרוש כדי להגשימה כבר קיים. כל מה שנותר הוא לעשות זאת.
