כמו במפגש אנושי שבו ההתרשמות הראשונית שלנו היא מהחיצוניות, והיא הקובעת במידה רבה את יחסנו לאדם שאנחנו נפגשים עמו – כך גם בספרים. אני לא מדבר על העטיפה (המסקרנת כשלעצמה) אלא דווקא על מבנה הפרקים והכתיבה הייחודית של אסתי הלפרין־מימון, שמצליחה באמצעות כמה מוטיבים להפנט את הקורא ולסחוף אותו לחוויית קריאה מיידית, מהירה ואינטנסיבית.
הספר כתוב כמו נאמר בנשימה אחת. פרקיו קצרים. לפעמים עמוד, לפעמים שניים. חצאי עמודים ריקים מסייעים לעין לעבור במהירות אל העמוד הבא, כך שהספר יכול להיקרא במהירות בבת אחת. הספר כתוב בגוף ראשון רבים, כאילו תודעה זוגית משותפת מדברת אלינו, והסיפור מטלטל, מהיר ומבולגן. הוא נחווה כזרם תודעה ומשתף ברצף אסוציאטיבי של מחשבות, כמעט כאילו הדברים נאמרים בטיפול פסיכולוגי. ייתכן שמחשבה זו צצה במוחי כיוון שזהו המקצוע של המחברת, וייתכן שניסיונה המקצועי תרם לאופן החשוף שתודעת גיבורי הספר מוצגת בו . זהו סיפור על זוג תל־אביבי בורגני ואמנותי, שיודע לעשות תמיד את הדבר המגניב ביותר, הבולט דיו, המרושל במידה הנכונה. הם יוצאים להפגנות וצועקים כשזה נראה נכון. הם יודעים איזה ספר לשים על הספה כשיש אורחים להרשים, ולומדים איזה משפט נכון וחכם יש לומר.
הם אמנותיים, הם משכילים, הם חברותיים, הם מתנשאים. הם שקרנים במידה הנכונה. הם כל מה שהם חושבים שמצפים מהם להיות. ואף שאפשר ממש להרגיש את אופיים – איננו יודעים עליהם כמעט דבר. לאורך כל הספר לא ברור במה הם עוסקים ומה באמת הם רוצים להשיג בחיים. נדמה שהעוגן המרכזי בחייהם הוא ההימצאות במקום הנכון, בזמן הנכון ובאופן הנכון, ובזה הם ממש טובים.
בחירת המחברת לכתוב את הספר ברבים באה להדגיש את הנקודה הזאת. בני הזוג מדברים יחדיו. לא כי הם זוג יונים אוהבים, אלא מכיוון שהם מבינים שהדבר הנכון הוא להיות ביחד. לכן גם כשהם שונאים – הם עושים זאת בלשון רבים. "והתאמצנו, מחפשים אחר איזה אני מסכן שמסתתר בנו, אבל השיחה התגלגלה ואנחנו איתה, והאני לא צץ ולא נמצא. אז המשכנו עם עוד אנחנו ועוד אנחנו…" אט־אט הופכים החיים הבורגניים המושלמים כלפי חוץ לזוועה. גג הדירה דולף, ומסמל את תלישותם המוחלטת מהחיים. בני הזוג מנסים להיזכר מי היה אמור לטפל באיטום הגג במעין תעלומה בלשית, אך הם אינם מצליחים להיזכר בדבר – כי עם הזמן מחלה קשה פוגעת בזיכרונם. הבית נהרס. הגוף נפגע. ואחריהם מתרופפים הקשרים המשפחתיים, החברים מתרחקים, והרצון המרכזי שנותר הוא להיכנס למיטה ולישון. בדומה למצב התודעה של הגיבורים, גם חוויית הקריאה הופכת לעיתים ללא־ברורה ומטושטשת.
זהו סיפור עצוב, עם התחלה מפתיעה ובלי סוף ברור. כמו החיים. אין זה ספר למי שמחפש אסקפיזם דל־קלוריות לכיבוי הראש, אלא ספר שמעורר לחשוב על תלישות האדם, ואולי גם על תלישותם של חיים חסרי עוגן אמיתי. את התובנות הפסיכולוגיסטיות המחברת משאירה לנו להסיק, וכדרכם של אנשי מקצוע בתחום היא אינה מאכילה אותנו בהן. היא משאירה לנו להרהר בהן לאחר הקריאה, והן בהחלט צצות.
