את הטור הזה אני כותב במוצאי שושן פורים. אדי האלכוהול האחרונים נמוגו, הרצפה נשטפה, משלוחי המנות פורקו, המוזיקה נדמה ואחרון האורחים הלך. מהחלון אני שומע את משאיות הזבל ואת זרנוק המים האמיתני שמטשטש את צעקות עובדי הניקיון של העירייה. ברחוב שלנו מתרחשת מסיבת הפורים הגדולה והמוכרת ביותר בירושלים. מסיבת הרחוב של ניסים בכר. כמה ימים לפני כן כבר מורגשת היטב התכונה. במות קטנות נבנות בקרנות הרחוב, רמקולים ענקיים נתלים מכל עבר, וסדרנים באפודים כתומים מסתובבים ובידיהם מפות ומכשירי קשר. יום לפני המסיבה, כל תושבי השכונה מתבקשים להעביר את המכוניות שלהם לחניון סמוך, והרחוב, שגם ככה יש בו מצוקת חניה בלתי רגילה, הופך לפתע למעין מדרחוב מרווח ונעים עד שיינתן האות, והמסיבה תתחיל.
במשך שנים שולי, אני והילדים היינו עוזבים את הבית בפורים והולכים לחגוג אצל משפחה או חברים. המולה לא עושה לנו טוב, לא כל שכן כזו שמעורבים בה שיכורים מכל רחבי הארץ והלמות מחרישות אוזניים של מוזיקה אלקטרונית. לכן היינו בורחים רגע לפני שהכול מתחיל וחוזרים רגע אחרי שהכול נגמר. אבל השנה החלטנו לעשות מעשה ולהזמין אלינו הביתה את המשפחות שלנו לסעודת פורים. התרענו מראש על הצפיפות, על הרעש, על החניון המרוחק, אבל הבטחנו שאצלנו הכול יהיה בסדר, ואפילו כיף גדול. וככה, כמה ימים לפני כן התחלנו בהכנות – בישלנו אוכל טעים והבאנו שולחנות מתקפלים וכיסאות פלסטיק ואל־בד שחור למפה ושרשרת דגלונים וכמובן יין טוב. קיווינו בכל מאודנו שהאיטום בבית די טוב בכדי לסנן במעט את הבאסים העוצמתיים, ושנוכל לשמוע זה את זה ואולי אפילו להפעיל שירים אצלנו במערכת ולרקוד קצת. וככה, המסיבה החלה. הרחוב הלך והתמלא אט־אט באלפי צעירים וצעירות, חוגגים וחוגגות, מחופשים ומחופשות. הבחור מהמכולת פתח דוכן קטן ומכר בו מים מינרליים וכוסות בירה במחיר מופקע. יואל הקבצן הקבוע שעומד ליד עמוד החשמל וקורא מדי ערב "רק אצלי אף אחד לא מדליק את האור!", עמד במסכה של הענק הירוק ובקבוק טקילה ביד ושר "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב…" ואביכזר, גבאי בית הכנסת, פילס את דרכו בין ההמון ונעל במנעולים כפולים את הדלתות ואת החלונות ומלמל לעצמו: "בר מינן, בר מינן, ירחם השם, יחזרו בתשובה שלמה כולם בעזרת השם".
ואיך אני יודע את כל זה? כי תוך כדי המסיבה הביתית שלנו, שברוך השם התנהלה כשורה ואפילו מעל למצופה, הצצנו מדי פעם מהחלון אל הרחוב שלבש חג וראינו את המראות. באיזשהו שלב, נגמרו אצלנו הכוסות החד־פעמיות – ירדתי למכולת להביא שרוול, ואז ראיתי אותו. בתוך ההמון הססגוני, בין כל התחפושות המקוריות, בין כל השיכורים והשיכורות, בין המתנדנדים בחוסר שיווי משקל לבין הרוקדים המאוהבים, ראיתי אותו עומד בפינה. בחור ישיבה חרדי צעיר. בן עשרים אולי. הוא לבש חליפה קצת מלוכלכת, נעל נעלי שבת ועל החולצה הלבנה שלו היו פה ושם כתמי יין כהים. הוא לא נראה שיכור במיוחד, אבל קצת מותש. התרבוש על ראשו היה שמוט, הוא נשען על גדר ומדי פעם לגם מבקבוק יין קטן. ואני, בדרך למכולת הסתכלתי עליו דקה ארוכה. הוא היה לגמרי לבד. איש לא אמר לו שלום או רקד איתו. הוא היה חלק מהמרחב, אבל גם מאוד לא. החליפה השחורה והמשקפיים העדינים היו חריגים למראה בין כל התחפושות החשופות, אבל בתוך המולה כזו מי שם לב? ובכן, אני.
בין כל התחפושות המקוריות, בין כל השיכורים והשיכורות, בין המתנדנדים בחוסר שיווי משקל לבין הרוקדים המאוהבים, ראיתי אותו עומד בפינה. בחור ישיבה חרדי צעיר
בשבריר השנייה הראשון הייתי שיפוטי. אמרתי לעצמי שלא בסדר שהוא כאן. מה לו ולמסיבה הזאת. שילך הביתה, לישיבה שלו, שישתכר עם החבר'ה שלו, שיאסוף כסף לת"ת או שירקוד עם השיכורים בבית־וגן. אבל במבט נוסף, כשהצלחתי להסתכל אליו לתוך העיניים ראיתי שם תהומות של עצב ובלבול שמיד חזרתי בי. אומנם לא נעים לראות מראה כזה של בחור ישיבה חרדי בלב ליבה של מסיבת רחוב מאוד לא חרדית, אבל הנה, המראה קיים, וכשחושבים עליו היטב הוא יכול לעורר אמפתיה גדולה. הרי כל אחד איבד מתישהו את התמימות. כל אחד הלך לאיבוד בדרכו. יש שמצאו את הדרך חזרה ויש שמצאו דרך אחרת. אני לא יודע מה ראו עיניו של בחור הישיבה הזה במסיבה, אני לא יודע מה הוא הרגיש בלב, אני לא יודע מתי הוא תכנן לחזור הביתה, אם בכלל. כשיצאתי מהמכולת, חלפתי לידו ואיחלתי לו בישיבתית: א־פריילעכן פורים, והוא, הופתע לרגע, הסתכל עליי בחזרה וענה בשקט, שכויח.
