אירוע נדיר למדי התרחש במחוזותינו אור ליום שלישי: ממשלה ישראלית מימשה את איומיה להלום באויב. מאות אנשי בליעל חוסלו במפתיע במאורותיהם ברצועת עזה. גם אם המבצע הנאה לא יוביל לזירוז שחרורם של החטופים, הוא חשוב בפני עצמו. כשאויב אכזרי מבקש לכלותך מעל פני האדמה, אתה חייב להכאיב לו באופן שיטתי ויזום כדי להקטין את סיכויי ביצוע זממו. זהו הלקח החיוני ביותר מאירועי אוקטובר 23'. אם לא הפקנו אותו, מה כן הפקנו?
אכן, זו אותה ממשלה שנרדמה אז על משמרתה. זו גם אותה אופוזיציה שפוקדת על הממשלה בלי הרף את העוון ההוא, אבל פוסחת השבוע על שתי הסעיפים: גם מאשימה את הממשלה בהדחקת מזימות חמאס לפני 7 באוקטובר, וגם תוקפת אותה ברגע שהיא מתאמצת לסכל מזימות חמאס עתידיות. הרי ברור שארגון הטרור מנצל את הפסקת האש לצורכי התאוששות וחידוש המלחמה. כרגע הוא מתקשה להגיב על מה שחיל האוויר עולל לו השבוע, אבל אם נמשיך לאפשר לו להתאושש, הוא יצליח לשקם את יכולותיו הישנות ולפתח יכולות הרסניות חדשות.
המערכה המתחדשת נגד חמאס מוצדקת בהחלט, אך יהיה קשה לנצח בה תוך כדי מלחמות בלתי פוסקות מבית
לכמה זמן חמאס זקוק כדי להתאושש? להרבה זמן, אך זה בדיוק מה שהוא ניסה להרוויח במו"מ האינסופי על עסקאות החטופים: זמן. ה"הצעה" האחרונה שלו במו"מ עם ויטקוף דיברה על 50 ימי הפסקת אש תמורת שבוי ישראלי חי אחד וארבע גופות. כלומר, 50 ימי שקט עבור פחות מעשירית מכלל החטופים. חישוב קל מעלה שתמורת שחרור כולם הוא ידרוש כמעט שנתיים של הפסקת אש. לכן משפחות החטופים משתוקקות לפעימה גדולה אחת, אבל חמאס לעולם לא יסכים לה. מבחינתו, החטופים הם הערובה לשרידותו. הוא לא יאפשר מצב שבו אין עוד חטופים ישראלים בעזה, וצה"ל יכול לכבוש את הרצועה בלי חשש לפגוע בהם ובלי מחלוקת פנימית מרה על צדקת המלחמה. לכן לא נותר טעם בהמשך הפסקת האש, חיל האוויר הצטווה לתקוף, ושלשום הופעלו גם כוחות קרקעיים. השאלה היא מה הלאה.
ממשלת ישראל הנוכחית תתקשה לצאת למערכה כוללת ומוצלחת בעזה כל עוד המחלוקת הפנימית כאן מעמיקה. היא בוודאי לא תוכל לממש בו־זמנית את כל תשוקותיה: להדיח את ראש השב"כ (למה זה כל כך דחוף?), לשלוח הביתה את גלי בהרב־מיארה (עוד מעט נעסוק בה), להחזיר את בן־גביר למשטרה, לקדם את הרפורמה המשפטית, להתמודד עם ההתרחבות של פרשת פלדשטיין, להמשיך לחפות על השתמטות החרדים מצה"ל, ובנוסף לכול לשלוח את צה"ל עצמו לכבוש את עזה. מצבה הכרוני בסקרים, אם להתנסח בעדינות, מונע ממנה את הגשמת שלל המשימות הללו.
כבר במלחמת לבנון הראשונה למדנו מה קורה כשממשלת ימין יוצאת למלחמה שנויה במחלוקת, והיום המצב חמור שבעתיים. מנחם בגין לא נאלץ להעיד פעמיים בשבוע במשפט פלילי, ואפילו התקשורת העוינת הייתה אז משוכללת פחות. הבעיה העכשווית של הממשלה הנוכחית היא לא רק עם הסרבנים, ששוב מרימים ראש, ועם הגנרלים הנפוחים בדימוס שמתמרדים נגדה, אלא עם הרוב הדומם שמתקשה לצאת למילואים ממושכים נוספים גם אם הוא משוכנע שחידוש המלחמה מוצדק בהחלט. ממשלה חכמה צריכה לחשוב אלף פעם לפני שתעמיד אותו בניסיון קשה.
