ייתכן שבעוד אלף שנה ההיסטוריונים יכתבו כי מלחמות היהודים בתחילת המאה ה־21 סביב הרפורמה המשפטית היו לשם שמיים. הם בוודאי לא יחלקו לשני הצדדים צל"שים על תרבות ויכוח, אך אולי יקבעו ששניהם היו קנאים לעצם קיומה של מערכת משפט הוגנת (לטעמם) ברוח היהדות. מינוי שופטים ראויים הוא אחד משבע מצוות בני נח, שעם ישראל התיימר להנחיל לאנושות, וכמובן גם עקרון מפתח תורני: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק".
אבל בינתיים, כשאנחנו עדיין ברבע הראשון של המאה, קשה להתנחם בכך. חדשות לבקרים נדלקת גחלת חדשה במדורת המחלוקת הלאומית. במוצאי שבת, לדוגמה, כבר הספקנו לשכוח, דחה נתניהו על הסף הצעת פשרה של הנשיא הרצוג בעניין הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לעניין המלחמה. דוברי ימין לגלגו על הנכונות של יצחק עמית להיוועץ במשנה שלו נעם סולברג על אופן איוש הוועדה, בטענה שזו תהיה היוועצות לצורכי נימוס בלבד. בהארץ תהו מה פתאום הרצוג טורח בכלל למצוא פשרה עם נתניהו, כאשר לפי החוק עמית רשאי לאייש את הוועדה כאוות נפשו בלבד.
הרצוג, אין ספק, יזם את המהלך בידיים נקיות. אולי נפלה שגגה כאשר המהלך פורסם מוקדם מדי, בתקוות שווא שהוא ייצור דינמיקת פשרה, אך הוא ודאי לא היה תעלול. חזקה גם על השופט סולברג שלא הסכים לשמש כקישוט של היוועצות בלי שיתחשבו באמת בדעתו, והרצוג ודאי שוחח איתו בטרם פרסומה של יוזמת הפשרה, לא רק עם עמית.
בחודש שעבר, בטקס השבעתו של עמית לנשיא ביהמ"ש העליון, השמיע הרצוג נאום כיסופים להפסקת אש בזירה המשפטית, בואכה הסכם שלום. מצד אחד הביע צער עמוק על החרמת הטקס בידי הממשלה ועל ההשתלחויות במערכת המשפט, ומצד שני הזכיר לעמית כי "יש מיליוני אזרחים בישראל שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות השופטת, ושזו מנותקת מהם, גוזלת מהם את הבחירה שלהם ואת מעמדם כרוב". הרצוג סיכם: "אני קורא לכם – הנהגת מערכת המשפט – ואומר: לקולות האלה יש משמעות. לביקורות האלה יש מקום. לכאבים האלה חייב להיות ביטוי".
פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית ודיקן הפקולטה למשפטים, לא אהב את ההצבעה הנשיאותית על הכאבים הללו. מאמר נזיפה שפרסם באתר מאקו נשא כותרת מאלפת: "הנשיא הרצוג טועה: לא כל 'כאב' ראוי להקשבה". וכותרת המשנה: "במקום לגבות את מערכת המשפט בהגנתה על ערכי הדמוקרטיה, בחר הנשיא הרצוג, דווקא בהשבעת נשיא בית המשפט העליון, להעניק לגיטימציה לעמדות גזעניות ואנטי־דמוקרטיות הרווחות בציבור". מדינה הזכיר סקר טרי של המכון לדמוקרטיה, שלפיו כמחצית הציבור היהודי "מחזיקה בעמדות הגזעניות המבטאות תפיסה של עליונות יהודית", וטען שיש חפיפה מלאה בין הגזענים ובין המפקפקים בטענת יושרתה המתמדת של מערכת המשפט, ולפיכך אין צורך להתחשב בדעתם.
"אם מערכת המשפט תשמע בקולו של הנשיא", הזהיר מדינה, "תואץ ההידרדרות של ישראל עוד יותר". כלומר, הוא מטיף למערכת המשפט שלא להטות אוזן להמלצות הפיוס של נשיא המדינה, המגשר הלאומי מספר אחת. מיליוני אזרחים נחשבים בעיניו כאבק ראוי לרמיסה רק בגלל איזשהו סקר. למרבה הצער לא רק בעיניו, גם בעיני אלה שמשסים ללא הרף את מערכת המשפט לראות בכל דרישת רפורמה מימין את קץ הדמוקרטיה.
מאמצי הפשרה של הנשיא בעניין ועדת החקירה מעידים שהוא התעלם מהנזיפה של הרקטור לשעבר, וטוב שכך. ייתכן שאפילו עמית נוטה להתעלם. נכונותו העקרונית לפשרה בנושא ועדת החקירה – מעודדת. אולי הוא הפנים את לקחי החרמת טקס השבעתו וגם את נאום הנשיא בטקס. אולי.
