כידוע לרבים, מערכת הביטחון מתעלמת באדיקות מההתעצמות הצבאית המצרית. מצרים היא "ידידה" ו"בת־ברית", ועם ידידות ובנות־ברית אין מלחמות. זו הדוֹגמה הביטחונית הליברלית, ועל דוגמה לא מערערים, גם כשהידידה מתחמשת עד צוואר ומערכות הביטחון שלה מבהירות שאתה אויב הייחוס שלהן.
כדאי להבחין כאן בין "דוֹגמה" ל"קונספציה". קונספציה היא תקלה מקצועית, שיקול דעת מקומי לקוי. הקיר הסלארי מסביב לרצועת עזה וקו המעוזים של בר־לב על תעלת סואץ במלחמת יום כיפור היו קונספציות. אבל יש הבדל בין הזמנים וההשקפות. זאת משום שבר־לב וחבריו חיפשו אמצעי להדוף התקפה מצרית; הם טעו בתפיסה האופרטיבית, אבל לא בהנחות היסוד האסטרטגיות, שהיו ריאליסטיות, ולפיהן תפקיד הצבא הוא להתכונן למלחמה.
מה שקרה במערכת הביטחון ובצה"ל מול עזה לא מתמצה ב"קונספציה", אלא מבטא שינוי באופן החשיבה האסטרטגי. הם האמינו שביכולתם ומתפקידם למנוע מראש התקפה. הקיר הסלארי היה מרכיב בתיאוריה שלפיה הגנה טכנולוגית, בשילוב תמריצים כלכליים ו"מבצעי השפעה", יעלימו את האיום. חמאס "יורתע" מלהתקיף, מפני שישראל "עוצמתית", ההגנה שלה "אדירה", וה"אינטרסים" העיקריים של חמאס יהפכו לדאגה לרווחת אוכלוסיית עזה.
בחסות מערכת ביטחון ישראלית שמעולם לא הצטיינה בהשכלה, היעדר מלחמה סימטרית מאז לבנון ב־1982, ושינוי הרוחות במערב ובאקדמיה בתום המלחמה הקרה, הגנרלים הישראלים הפכו ל"מדעני מדינה" חובבנים. הם אימצו חשיבה פסאודו־אסטרטגית שמתמקדת ב"תודעה" וב"אינטרסים", כביכול זהו לב העיסוק הצבאי. ומכיוון שהנגיעות הקלות שהיו להם באקדמיה היו פרוגרסיביות מאוד, והם מעוטי ידע באסטרטגיה והיסטוריה צבאית, הם פיתחו תפיסת מציאות קלושה ורדודה, גם בנוגע לאויב וגם ביחס למהות תפקידם.
עיתונאים באנקרה, בחודש
הקודם. צילום: AFP
בינתיים קם לנגד עינינו איום חדש, גדול ומפורש. בישראל חוגגים את "קריסת הציר השיעי" (ש"קרס" בדיוק כמו שחמאס "מורתע"), אבל מדחיקים את עליית הכוח שנכנס לכל ואקום שיעי – הסונים, ובעיקר שאיפותיה הנוכחיות של טורקיה להחזיר ליושנה את עטרת המעצמה האזורית.
זאת חובה לדעת: מה שקרה בעזה, כלומר, שיקום משמעותי של חמאס ה"מפורק", הוא כאין וכאפס לעומת מה שקורה בסוריה. כמו בדרום, פיסות האינפורמציה הנגישות מעטות, פזורות, ומגיעות ממקורות לא רשמיים. ובכל זאת, עם הסייגים הנדרשים, אפשר לבנות תמונה בסיסית, שמעלה כמה נקודות מדאיגות.
ג'ולאני, מנהיג סוריה הנוכחי שכבש את המדינה בחסות הטורקים, הוציא לאחרונה לפועל שני מהלכים דרמטיים. הוא סיכם עם הכורדים על שקט בצפון – מהלך מפתיע ומדאיג שהטורקים אישרו – ואז תקף בפתאומיות את העלווים המרוכזים באזור החוף הסורי.
על ההתקפה הזו למדנו בעיקר מסרטוני זוועה ברשתות ודיווחים על יותר מאלף נרצחים. אבל בעוד בתקשורת מציירים לרוב את האירועים כ"נקמה" מקומית של "פלגים" סוריים, בהתאם לנרטיב הסורי־טורקי, התמונה שמתקבלת על המפה הרבה פחות כאוטית. המשטר הסורי החדש משתלט על החוף הסורי וערי נמל מרכזיות כטרטוס ולטקיה, ומשלים את כל יעדיו האסטרטגיים.
במקביל, בזירה הדיפלומטית, הטורקים יצאו למבצע הסרת הסנקציות מהמשטר הסורי. כך ישיג המשטר החדש לגיטימציה בינלאומית, ובנוסף ישובו לסוריה מיליוני פליטים שברחו בזמן מלחמת האזרחים. טורקיה, מארגנת ההפיכה נגד אסד, היא חברה בנאט"ו, יש לה כוח צבאי גדול מאוד, והיא מחוזרת על ידי האיחוד האירופי. בקשותיה נלקחות ברצינות רבה.
הטורקים יתפשטו בסוריה פוליטית וגאוגרפית, ירכשו כלי נשק מתקדמים מכל הבא ליד, ויתמכו גם במורדים הסורים וגם בחמאס
השבוע שוחח ארדואן גם עם טראמפ, וביקש "הסרת הסנקציות מסוריה להחזרת היציבות, הפיכת הממשל החדש לפונקציונלי, ותמיכה בנורמליזציה". בעבר הגבילה ארה"ב את הרכש הצבאי הטורקי, בעקבות הסכם רכישה של מאות טילי הגנה רוסיים. כעת נראה שארדואן רוצה לחזור לרשימת קוני ה־35־F; אם יצליח, חיל האוויר הטורקי ישתדרג ביכולות חמקניות אסטרטגיות.
כל זאת קורה בזמן שמשרד ההגנה הטורקי מכריז על כוונה מפורשת לבסס את סוריה צבאית, וארדואן מפזר מסרים על מעורבות ישראל בניסיון לייצר מתחים "אתניים ודתיים" ו"לזרוע אי־יציבות" במדינה.
עדיין לא ברור מהי מידת הנוכחות הצבאית הישירה של טורקיה בסוריה. יש חוקרים, דוגמת סולי אוזל מווינה, שרומזים על נוכחות צבאית טורקית בצפון המדינה, וחוששים שהיא עלולה להוריד כוחות דרומה ולהעלות את המתיחות מול ישראל. אחרים מאמינים שהטורקים מעוניינים להחזיק בעיקר בבסיסי חיל אוויר בשטחי צפון סוריה.
לסיכום, טורקיה בונה בסוריה מדינה עם צבא חדש, ואולי אף מקיימת נוכחות צבאית משלה. נראה שלטורקים יש תוכנית התעצמות אסטרטגית שתעמיד את ישראל בפני איום משמעותי. היחלשות הציר השיעי פתחה בפני ארדואן הזדמנויות, והוא לא מהסס לנצל אותן. הטורקים יתפשטו בסוריה פוליטית וגאוגרפית, ירכשו כלי נשק מתקדמים מכל הבא ליד, ויתמכו גם במורדים הסורים – סניף של אל־קאעידה – וגם בחמאס, על אף המעורבות השיעית.
בנקודה זו כדאי גם לזכור שלמרות התהום הדתית שלכאורה פעורה ביניהם, היו בעבר שיתופי פעולה אפילו בין חיזבאללה לאל־קאעידה (כפי שיש בין איראן לחמאס). לכן אסור לשלול, בשוך הכעסים והמתחים הנוכחיים, שיתקיים שיתוף פעולה מחודש כזה בעזרת המתווכת האזורית החדשה, טורקיה. אין ספק שהיא תשמח ללכד תחת חסותה את פלגי האסלאם, שמשותפת להם השנאה הדתית והלאומית לישראל. כך תזכה טורקיה למעמד דומה לזה שאיראן שואפת אליו – בזמן שהיא הרבה יותר קרובה אלינו, ולא פחות מסוכנת.
לפני שנים, כשהמתיחות עם טורקיה הגיעה לשיא בפרשת המרמרה, שאלתי אחד מבכירי מערכת הביטחון – שמאז התגלה, הפתעה־הפתעה, כאיש שמאל רדיקלי – מה יקרה אם טורקיה תהפוך לאויבת ייחוס של ישראל. "המשמעויות הכלכליות כל כך גדולות, שאנחנו אפילו לא חושבים על זה" הוא ענה, ב"מקצועיות" אופיינית.
ההתפתחויות בסוריה מעלות חשש שבתוך שנים ספורות נעמוד לפני איומים מסוכנים הרבה יותר מבחינה צבאית. אלא שאצלנו הדוֹגמה הביטחונית נותרה בעינה ועדיין שולטת במערכת. הרמטכ"ל החדש שיחק בכיסאות מוזיקליים במטכ"ל, אך ההשקפה הכללית לא השתנתה. במקום לבנות מחדש את צה"ל ולערוך רפורמה במערכת הביטחון, מוסיפים חטיבה ומסדרי תספורות ונעליים, ועדיין עוסקים בעיקר בעזה וקצת איראן.
לא תהיה ברירה: אנשי ה"תודעה", ה"אינטרסים", הא־סימטרייה והמגננה הטכנולוגית, חייבים להתחלף – מול האיומים החדשים החובבנות הזו פשוט לא תספיק.
