התמיכה הציבורית הצטמצמה, אבל הקואליציה מבוצרת מאי פעם

מתקפת הפתע על חמאס היא עדיין לא חזרה מלאה למלחמה. נכון לירידת השורות לדפוס, זו מכה מוגבלת, מדודה, אווירית בעיקרה. אם המערכה תתחדש בכל הכוח, צה"ל והדרג המדיני יצטרכו להוכיח שיש תוכנית אחרת להכרעה מוחצת וסופית, ולא עוד מאותו הדבר שעשינו במשך יותר משנה. בכל מקרה, יש כמה שינויים חשובים במצב: חלק מהחטופים כבר חזרו הביתה. הציר השיעי קרס. חיזבאללה בחוץ, סוריה מפורקת, איראן מוכה. רק החות'ים מתעקשים להישאר במשוואה. גם הקרדיט מהאמריקנים מלא, נדיב, חסר תקדים.

דווקא בקרדיט הפנים־ישראלי מסתמן מחסור מדאיג. ייתכן שאין ברירה וכדי לקדם שחרור חטופים צריך לפעול כעת ביד קשה מול חמאס, אבל הממשלה לא עשתה דבר כדי לשכנע בכך את החלק הספקן בציבור. סימני השאלה הם לא רק בקצה השמאלי המתנגד ממילא למלחמה: כששורדי השבי – לירי אלבג, עומר ונקרט, אמילי דמארי ואחרים – מתבטאים בחריפות ובאכזבה נגד חידוש האש, יש קשב רב לדבריהם. רבים האזינו לסיפורי האימה שהביאו איתם מהשבי, בפרט למה שעוברים החטופים כשהאש מתחדשת, וזקוקים לביטחון עמוק שהפסקת האש קרסה משיקולים ענייניים בלבד.

ראש הממשלה התייצב בערב שאחרי להצהרה קצרה, מוקלטת, ערוכה ובלי שאלות. ניסיון לא מאוד מתאמץ לשכנע את אותם ישראלים מפקפקים. בניגוד למקובל, לא היה בה "הנחיתי" "הוריתי" ו"החלטתי", אלא "קיבלנו את המלצת מערכת הביטחון", ושימוש לא אופייני בלשון רבים. הקונצנזוס היחסי של גורמי המקצוע, כולל אלו המיועדים לפיטורים, הוא אכן אינדיקציה טובה לכך שהפעולה הייתה נחוצה, ולו בשל העבודה שיריבים מרים מסכימים עליה. אבל גם מנקודת ההנחה הזו, נתניהו לא עשה די כדי להרוויח את האמון. ראש ממשלה שמתכנן תקיפה מחודשת בעזה, לא אמור לעסוק ממש במקביל בהליך פיטורים שנוי במחלוקת של ראש השב"כ, וצריך להתאפק לא לגזור את הקופון הפוליטי שעות בודדות לאחר המתקפה. הניסיונות להיפטר מרונן בר ערב לפני, והצירוף המהיר של בן־גביר בבוקר שאחרי, הם צעדים מחריבי אמון. וזה עוד לפני עננת קטארגייט שהתעבתה מאוד בימים האחרונים. ואמון הרי היא מילת המפתח. נתניהו ניסח זאת טוב מכולם כשהסביר עד כמה חיוני אמון של ראש הממשלה בראש השב"כ בזמן מלחמה. חיוני יותר הוא האמון של כלל הציבור במהלכי הממשלה.

עד דלא ידע

התמיכה הציבורית אולי הצטמצמה, אבל הקואליציה נרחבת ומבוצרת מאי־פעם. תקציב המדינה יעבור ברוב של 68 אצבעות. לא הצבעה דחוקה ומותחת, אלא רוב שמנמן ומפוהק. סער נטמע מחדש רשמית בליכוד. לא רק בהצבעה במזכירות המפלגה, אלא גם בנאום חרטה פומבי בישיבת הממשלה, שבה הטיח ביועמ"שית שהיא "טייסת קמיקזה" וכי הוא מצטער שמינה אותה. גם בן־גביר חזר, צנוע יותר, בדיוק באותו מחיר שבו עזב. אפילו החרדים קיפלו סופית את האיומים והבהירו שחוק הגיוס לא יהיה תנאי לתקציב ולא עילה להפלת ממשלה. האדמו"ר מגור מנסה לחתוך הפסדים, ואחרי שכשל בניסיון לסחוף אחריו את יהדות התורה לאולטימטום של גיוס לפני תקציב, הוא חותר להבנות שלפיהן כל אגודת ישראל תצטרף לתמיכה בתקציב, תמורת הבטחה עתידית ליישור קו עם אולטימטום אחר, מתישהו, ט.ל.ח.

מה שנותן לחרדים אופק אופטימי הוא הניסיון לפטר את היועמ"שית וההתנגשות הישירה איתה. אם מסמך הסנקציות שפרסמה השבוע גלי בהרב־מיארה – כולל בתחום הדיור וההנחות בארנונה – אכן יחול על המשתמטים, זו תהיה מכה בלתי נסבלת מבחינתם. אבל נתניהו כבר הבהיר שלא יקבל ממנה יותר הנחיות. גם שר הביטחון הגדיר את צווי הגיוס ששוגרו לחרדים כצעד "חד־צדדי" ולא מוצלח. כאילו מישהו מנהל משא ומתן עם המילואימניקים שקיבלו זימון לעוד סבב לחימה. ישראל כ"ץ היה אורח רצוי במשתאות הפורים בערים החרדיות. סעודה מוזרה שבה הם גם חוגגים את חלקם בשלטון וגם מתריסים מולו. המנון נטורי קרתא שפשט לכל עבר, בשינויי נוסח קלים ("ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים") הוא ביטוי מושלם לתסכול הפנים־חרדי. הם גם השלטון וגם המפגינים נגדו. עד דלא ידע בין ברוך לארור, ובין התקציבים לממשלה.

אם הבחירות יתמקדו בסוגיית השותפות בנטל, נתניהו מאבד תמיכה גם בבייס הסרוג. יש כיוון אחד שיכול ללכד את המחנה: משבר חוקתי

השאלה היא אם דברי שר הביטחון יתורגמו למעשה: בלימת 14 אלף צווי הגיוס הנוספים שהצבא הכריז עליהם בשבוע שעבר. זהו מבחן משמעותי לרמטכ"ל אייל זמיר ולאמון שבינו ובין פקודיו. הרמטכ״ל נקט השבוע צעדים תקיפים וחד־משמעיים נגד גילויי סרבנות, לקח חשוב מהקדנציה של קודמו, אבל האתגר שלו יהיה לגלות את אותה עמידה גם במקום שבו הדרג המדיני יבקש ריכוך. מי שמזמין מילואימניקים לסבב חמישי, לא יכול להימנע מהמינימום שבשליחת צו ראשון לחרדים.

תנאי המגרש

דווקא כשהתקציב מובטח, לנתניהו יש זמן לעצב את המהלכים הבאים. בחירות לא ייכפו על נתניהו בקרוב, ולכן הוא פנוי לעצב אותן בתזמון ובנושא שנוח לו. מלבד נעלם ענק בשם איראן שמרחף על המערכת, מי שיקבע את תנאי המגרש – על מה יהיו הבחירות – יגיע עם יתרון מובהק. אם הן יתמקדו בסוגיית החרדים והשותפות בנטל, נתניהו מאבד תמיכה גם עמוק בבייס הסרוג. אם הנושא יהיה מחדל שבעה באוקטובר, הוא באופסייד. אבל יש כיוון אחד שיכול ללכד את המחנה על אגפיו הסרוגים והחרדיים גם יחד: משבר חוקתי. ראש הממשלה השיק השבוע רשמית מדיניות חדשה: צפצוף ארוך על היועצת המשפטית לממשלה. אלו כבר לא התנגשויות בשוליים מצד שרים כמו שלמה קרעי, אלא אמירה פומבית של ראש הממשלה ליועצת, שניכר שאינה מצטיינת בבחירת הקרבות שלה. כשהכול אסור אז הכול מותר.

ההבדל בין היועצת לבג"ץ הוא לא רק שאלת עוצמת הסמכות, אלא העיתוי שבו מוצב המכשול המשפטי: היועצת מכריזה על מניעה משפטית בטרם מעשה, בג"ץ דן בעתירות רק בדיעבד, כשהן לא תיאורטיות. זה נוח לראש הממשלה, בטח כשבינתיים בג"ץ גם מרוסן יותר ולא מגבה כל עמדה שיוצאת מהמשרד בצלאח א־דין. המשבר החוקתי יגיע, אולי, אם בג"ץ עצמו יבלום את פיטורי רונן בר, או יקבע שבן־גביר לא יכול לכהן כשר לביטחון לאומי. זה קו אדום שנתניהו לא חצה עד היום, אבל הוא דוהר אליו. בין אם יציית בסוף ובין אם לא, עצם ההתנגשות והתחדשות המחאה רק משרתת אותו.