תרחיש האימים שלא התרחש – ולא בזכות הצבא והממשלה

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, רוב תושבי הצפון עדיין ישנו במיטותיהם בשלווה, לא מודעים לזוועה שמתחילה להתחולל בדרום. כך גם אצלנו בשתולה, מושב קטן המרוחק עשרות מטרים בלבד מהגבול עם לבנון. רק בסביבות 7:30, כשעה לאחר שחמאס החל לפשוט על יישובים ומוצבים בדרום, ירדו ממוצב נורית ארבעה חיילים באימון מתקדם של חטיבת כפיר, מלווים במפקדם, מ"מ צעיר. מאחוריהם, במוצב הקטן הניצב בנקודה אסטרטגית סמוך לגבול לבנון ומשקיף על עיירת חיזבאללה עייתא א־שעב, הם השאירו שני טירונים נוספים ועוד ארבעה־חמישה לוחמי הנדסה. רק כשהחיילים הגיעו לשער האחורי של המושב צמוד־הגדר, שעליו התבקשו להגן בסדר כוחות מזערי כל־כך, הם ביקשו מהרבש"צ אישור להכניס מחסניות לנשקים.

בינם ובין המתחם הגזרתי המבוצר של חיזבאללה הפרידו מטרים בודדים של סבך טבעי וגדרות תיל שאפשר לחתוך באמצעות צבת חיתוך פשוטה. ובכל זאת, את כל הדרך מהמוצב ועד ליישוב עשו החיילים ללא כדור בקנה או מחסנית בהכנס. כיתת חי"ר, מפקד צעיר, כמה חיילי הנדסה, טנק אחד מאויש ועוד טנק אחד שצוותו יצא הביתה יום קודם – זה היה הכוח הצבאי הסדיר שעמד בין אנשי כוח רדואן המנוסים של חיזבאללה ובין המשפחה שלי בבוקר 7 באוקטובר 2023.

כך לפחות אני זוכר את סדרי הכוחות ותפקודם באותו בוקר. למען ההגינות אציין שבמהלך הזמן נשמעו גם גרסאות ונרטיבים אחרים. נראה שהדבר משקף את הבלבול והמבוכה ששררו בצבא ובעורף האזרחי באותם רגעים שבהם המבול הכה ביישובי הדרום, ובצפון עדיין לא הבינו את המצב לאשורו. באותו בוקר סתווי איש לא ידע באמת עד כמה אנחנו, ורבים מתושבי קו העימות, היינו קרובים לאסון כבד עוד יותר מהטבח בדרום.

המלחמה הראשונה שלי

לאורך גבול לבנון־ישראל משתרעת שרשרת של יישובים, מועצות מקומיות וערים, חלקם צמודים מאוד לגדר המערכת, שהוקמו במאה הקודמת מתוך תפיסה ציונית ותיקה המיוחסת עוד לטרומפלדור, שלפיה "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". בימי רצועת הביטחון, חיילי צה"ל הגנו בגופם על כל היישובים הללו ועל שטחה הריבוני של מדינת ישראל. ואז הגיעה הנסיגה מלבנון בתחילת שנת 2000, שלא גרמה לחיזבאללה לזנוח את שאיפתו להשמיד את ישראל. חיסול הישות הציונית היה ונשאר אחת ממטרותיו המוצהרות של הארגון ושל פטרוניו בטהרן. לא, זה איננו סכסוך גבולות או מאבק על ריבונותה של לבנון, אלא מלחמה שורשית נגד עצם הקיום היהודי העצמאי בארץ ישראל, כפי שמנהיגי חיזבאללה שבו והצהירו במהלך השנים.

במהלך השנים שחלפו בין נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000 למלחמת לבנון השנייה ב־2006, ארגון הטרור השיעי הלך ותפח אך איש לא טיפל בו. לא אהוד ברק ולא אריאל שרון, ששימשו כראשי הממשלה. היחיד שעשה משהו היה אהוד אולמרט, וגם זה רק לאחר שנגרר למלחמה לא מתוכננת. זו הייתה המלחמה הראשונה שלי. השתתפתי בה כאיש מילואים בחיל התותחנים. הסוללה שלנו המטירה אש תופת על לבנון, פגזים נפיצים בקוטר 155 מ"מ, לצד פגזי תאורה ועשן, שהשילוב ביניהם נועד להטיל הלם ומורא על תושבי הכפרים ולגרום להם לעזוב. התושבים לא עזבו, אבל המלחמה הסתיימה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לפרק את חיזבאללה מנשקו ולהסיג אותו אל מצפון לנהר הליטני. ההחלטה הזו מעולם לא יושמה באמת. חיזבאללה ליקק את הפצעים וחזר להתעצם.

בתרגולים הכול עובד יפה וחלק, נהגתי לומר לעצמי, ואנחנו תמיד מנצחים; במציאות, המוצב הסמוך כנראה לא יוכל לסייע לנו, והדרך ממנו למושב תכוסה באש ארטילרית של האויב

ב־17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת חרבות ברזל הפך חיזבאללה מארגון טרור לצבא טרור, אולי החמוש ביותר בעולם, לכל הפחות ברקטות וטילים; בחסות הרצון בשקט והחשש ממלחמה נוספת, האיום המקומי הפך לאיום קיומי על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, איום שהתעצם כל כך עד שאיש לא רצה לטפל בו. ראש הממשלה הנצחי בנימין נתניהו, אך גם מחליפיו נפתלי בנט ויאיר לפיד, לא פעלו נגד חיזבאללה. לכולם היה ברור שמערכה צבאית מול ארגון הטרור החמוש במאות כטב"מי נפץ, מאות טילי שיוט וטילים נגד מטוסים וספינות, אלפי רקטות ארוכות טווח ועשרות אלפי רקטות קצרות טווח, תוביל להרוגים ופצועים רבים מאוד, לנזק כבד למבנים ותשתיות ברחבי ישראל ולפגיעה קשה במשק. איש לא רצה לשלם את המחיר הזה. חיזבאללה גדל וגדל, ומדינת ישראל שתקה. ואם עד 2006 פנטזו כאן על כך שטילי חיזבאללה "יחלידו במחסנים" ולכן לא פעלו, אחרי 2006 כבר הבינו את מחיר המערכה מול חיזבאללה ולכן לא פעלו.

בינתיים החלו ראשי חיזבאללה להרהר באפשרות של כיבוש הגליל, שטח ישראל הנושק ללבנון, בתוכנית שהגה מנהיג הארגון חסן נסראללה עוד בשנת 2011. לפי התוכנית, חמש חטיבות המונות כל אחת כאלף מחבלים, בהם גם מחבלי כוח רדואן, יחידת העילית של האויב השיעי, יכבשו שטח ויישובים עד לעומק של כמה קילומטרים בנקודות אסטרטגיות בגליל המערבי, באצבע הגליל ובמרכז הגליל – עד כביש עכו־צפת ופאתיה הדרומיים של העיר כרמיאל. חיזבאללה הצהיר על כך בגלוי, ומדינת ישראל לא הגיבה.

במסגרת ההכנות לכיבוש הגליל נבנו בצד הלבנוני של הגבול, בקרבת יישובים ומוצבים ישראליים, עשרות מתחמי שהייה מצוידים ומוסתרים היטב, שבהם אוחסנו מבעוד מועד ציוד לחימה איכותי, כלי נשק מסוגים שונים כולל מקלעים, רובי צלפים, טילים נגד־טנקים וחומרי נפץ, תחמושת רבה, מזון ועוד. במקומות מסוימים גם אוחסנו אופנועים וטרקטורונים לפלישה מהירה. לצידם נכרו מנהרות שנועדו להכניס כוחות לשטחים נסתרים. הכול היה מוכן כדי לאפשר למחבלים לחדור לשטח ישראל ללא הפרעה, להשתלט על בסיסים ויישובים, לקחת בשבי חיילים ואזרחים, לטבוח, להרוס ולהטיל אימה. מדינת ישראל לא עשתה דבר כדי לסכל את האיום, מלבד מבצע "מגן צפוני" בחורף 2018־2019, שבו הושמדו שש מנהרות שחצו את קו הגבול.

לנגד עינינו

וכך, בבוקר שבו פתח חמאס במתקפת פתע על יישובי הדרום, גורלם של יישובי הצפון היה עלול להיות דומה ואף גרוע יותר. באותם ימים לא ידענו את זה, כי לא באמת ידענו מה תכנן האויב מעבר לגדרות התיל וחומות הבטון שבנה צה"ל. אכן, במשך השנים ראינו הגעה של אנשי חיזבאללה עד למרחק נגיעה מהגדר, שניים מהם אפילו קיללו אותי כשעברתי בנקודה שבה רק גדר תיל פשוטה הפרידה בינינו (קיללתי אותם בחזרה, אגב); ביתנו רעד מפיצוץ מנהרת חיזבאללה שחצתה את הגבול והתגלתה במהלך מבצע מגן צפוני; תיעדתי את גדרות התיל שפרס צה"ל בגבול באביב 2019, זמן קצר לאחר שמסתנן עקף את כל מערכות ההגנה המתוחכמות וחדר עד ללב היישוב, שם נתפס על ידי אנשי כיתת הכוננות בסמוך לפעוטון וגן הילדים; תיעדתי גם את המגדל שאנשי חיזבאללה בנו מולנו ללא כל הפרעה בתחילת שנת 2023, גובהו 18 מטרים והוא שולט באש ובתצפית על היישוב כולו; הייתי בגבול גם במרץ 2023, כשמחבל לבנוני עבר מעל הגדר בחסות ערפל הבוקר והגיע עד צומת מגידו, הפעיל שם מטען רב־עוצמה על כלי רכב וניסה להימלט בחזרה ללבנון.

כל קיץ מחדש חשבנו שהנה, עכשיו תיפתח מלחמה בין ישראל לחיזבאללה, אבל שוב ושוב התבדינו. עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נלחמנו. וכך, אף שהפעילות העוינת של חיזבאללה הייתה נוכחת תמיד בחיינו, בחרנו לעצום עיניים; רצינו לחשוב שהכול תחת שליטה, וכאזרחים מן השורה ראינו רק את קצה הקרחון של הכנות חיזבאללה לכיבוש הגליל. הצבא והדרג המדיני, לעומת זאת, ראו את כל מה שנעשה מעבר לגבול, אבל גם הם עצמו עיניים וישבו בחיבוק ידיים.

ב־7 בספטמבר 2023, חודש בדיוק לפני הטבח בעוטף, התקיים בפיקוד הצפון יום עיון בנושא ההכנות לקראת המלחמה הבאה. כפי שפרסם אבישי גרינצייג, אל"מ אורי דאובה, מפקד חטיבה 300 האחראית להגנת הגזרה המערבית של גבול ישראל־לבנון, העריך שם שאם חיזבאללה יפתח במתקפת פתע, הוא יצליח לפרוץ את כל קווי ההגנה ולכבוש בסיסים ויישובים מבלי שהצבא יוכל לעצור את מתקפת האויב. לדבריו, יידרש כוח ייעודי כדי להגיע ולהציל את הכוחות הנצורים עד להגעת כוחות עתודה סדירים וגיוס המילואים.

אחר כך התברר שלא רק מח"ט 300 ידע את האמת. כפי שפרסם יוסי יהושע, חודשים ספורים לפני המלחמה התעמת תא"ל שי קלפר, מפקד אוגדת הגליל, עם ראש אמ"ן דאז אלוף אהרן חליוה, בנוגע להגנת הגליל. קלפר אמר לחליוה שהיקף הכוחות שתחת פיקודו לא יספיק כדי להתמודד עם מתקפת פתע של חיזבאללה, ואולם חליוה דחה את החששות. ראש אמ"ן טען שניתן לסמוך על התרעה מקדימה שתאפשר למטכ"ל לגייס כוחות; אם לא תהיה התרעה כזו, הצהיר חליוה, הוא וכל המטכ"ל צריכים להתפטר.

ההתרעה הייתה ועודנה אחד מעקרונות תפיסת הביטחון של ישראל. מתוך הבנה שלא ניתן להחזיק צבא סדיר גדול דיו, ביטחון ישראל נשען על צבא מילואים שאותו יש לגייס לפני המלחמה, באמצעות התרעה מוקדמת שיספק מערך המודיעין. אלא שגם התבססות על התרעה מוקדמת לא הייתה צריכה לעמוד בסתירה לאחת מהנחות היסוד בתורת הלחימה הצה"לית, שלפיה "חזקה על קו המגע שייפרץ", כפי שקבע ההוגה הצבאי קרל פון־קלאוזביץ. קו המגע הוא המקום שבו כוחות התוקף והמגן נפגשים, והכוונה איננה לטעון שהוא בהכרח ייפרץ, אלא שחובה להניח אפשרות שהדבר יקרה ולהיערך מראש באמצעות תכנון נכון של מרחב ההגנה.

בכירי צה"ל, וככל הנראה גם הצמרת המדינית, ידעו שקו המגע בצפון עלול להיפרץ בידי מחבלי חיזבאללה, עם התרעה ובוודאי בלעדיה; הם ידעו גם שחיילי צה"ל לא יוכלו להדוף מתקפת פתע ולהגן על היישובים, המוצבים והבסיסים הסמוכים לגבול, אבל איש לא עשה מספיק כדי להיערך כראוי לאפשרות הזאת, מן הסתם בשל אילוצי כוח אדם ותקציבים. צבא חכם וקטן לא יכול להחזיק גבול ארוך ומפותל. נוסף על כך הפחד ממערכה מול חיזבאללה, פחד משתק שמנע מכה מקדימה על האויב. החשש ממלחמה קשה ויקרה גבר על החובה היסודית של המדינה לספק לאזרחיה ביטחון אישי. כך היה בדרום, וכך גם בצפון.

נהיה לבד

את מחיר ההפתעה והיעדר ההתרעה שילמו תושבי העוטף והחיילים שהוצבו לאורך קו המגע עם עזה, במתקפת הטרור האכזרית והקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. חליוה, שלא סיפק התרעה מקדימה, התפטר. גם האלוף ירון פינקלמן, מפקד פיקוד דרום, והאלוף עודד בסיוק, ראש אגף המבצעים של צה"ל, הלכו בעקבותיו והודיעו על פרישה, וכך עשה גם הרמטכ"ל הלוי. אלופי הצפון לעומתם חמקו בנס, כמו תושבי קו העימות. למזלנו (או שמא לדאבוננו), מה שהציל כנראה אותם ואותנו היה החשש של ראשי חמאס מדליפת מידע, שגרם להם להימנע מתיאום עם חיזבאללה לפני המתקפה. וכך לא רק הצמרת הישראלית הופתעה בבוקר 7 באוקטובר, גם בכירי חיזבאללה. ובזמן שהם היססו אם להצטרף לחמאס בנוהל קרב חפוז, הספיק צה"ל להעלות כוחות סדיר ומילואים לגליל, וסיכל את יכולתו של האויב להלום בישראל בשעות הבלבול והכאוס. שנה וחצי לאחר מכן הודה רא"ל הרצי הלוי שאילו חיזבאללה היה מצטרף לחמאס באותו בוקר נורא, "טנדרים של כוחות רדואן היו מגיעים עד חיפה".

בין הבודדים שעמדו על קו המגע הצפוני באותו בוקר שחור, לצד החיילים הסדירים והמ"מ הצעיר, היינו אנחנו, אנשי כיתת הכוננות. קמנו היישר לתוך מציאות שלא תרגלנו קודם לכן, של הגנה על המשפחות והבתים שלנו מפני פלישה אפשרית של כוחות אויב עדיפים בכמות ובנשק, הזורמים לתוך המרחב כולו ללא הפרעה, מבודדים את המוצבים, משתלטים על צמתים מרכזיים ומנטרלים הגעת תגבורות. התרחיש הזה יכונה בהמשך "מעגל פרוץ", שם שמהדהד את חזקת "קו המגע" הפרוץ, אבל הוא לא היה חלק ממה שהתכוננו אליו בכל השנים שבהן חיזבאללה התעצם.

אני כשלעצמי לא הייתי נאיבי. בכל תרגול של תגובה לחדירה ליישוב, כוח חיילים ממוצב נורית הסמוך היה יורד לסייע לנו, לצד כוח התערבות מהיר שהיה מגיע מבסיס עורפי יותר. בתרגולים הכול עובד יפה וחלק, נהגתי לומר לעצמי, ואנחנו תמיד מנצחים; במציאות, המוצב הסמוך כנראה לא יוכל לסייע לנו משום שאנשיו יהיו עסוקים בהגנה עצמית, והדרך מהמוצב למושב תכוסה באש ארטילרית של האויב. כך שבמלחמה נהיה לבד, אנחנו לעצמנו ותו לא. זו הייתה ההנחה שלי. חיזוק לתובנה הזו סיפקו התרגילים החוזרים ונשנים שבהם כוחות מטכ"ליים ואחרים היו אמורים להגיע אל המושב שלנו ולשחרר אותו, ביטוי ברור לכך שגם למעלה הבינו ששתולה ויישובים צמודי־גדר אחרים ייכבשו בזמן מלחמה, ומישהו יצטרך לכבוש מחדש את מה שהאויב יתפוס במתקפה שהכוחות הרגילים לא יצליחו להדוף. הדיבור היה על דגל חיזבאללה שיונף על בית הכנסת, תמונת ניצחון שהם יהיו מוכנים להקריב למענה הרבה. ואולם, אילוצי המשאבים וההתמכרות לשקט סיכלו כאמור מכת מנע.

וכך, באותה שבת שחורה איש לא היה צריך לומר לי שמשהו רע קורה. הבנתי את זה כשהתעוררנו, אני ואשתי, מרעש חזק של מטוסי חיל האוויר, שעברו מעלינו וחדרו לשמי לבנון. זה היה חריג מאוד; גם ביום, גם בשעה, גם בעוצמת הרעש. היה ברור שלא מדובר בתרגיל אלא באירוע אמת. המטוסים עברו מעלינו בערך בשעה 7:10, ודקה־שתיים לאחר מכן כבר הועברה בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות הודעה ראשונית, ככל הנראה מטעם קצין ההגמ"ר. "החל מהבוקר מטחי ירי כבדים בדרום. בשלב זה בצפון אנו בשגרה. עוקבים אחרי המתרחש ונעדכן במידה ויחול שינוי". האיחול בחתימת ההודעה, "המשך חג שקט ושמח", העיד שגם 40 דקות לאחר פתיחת מתקפת הפתע בדרום, בצפון טרם הבינו את גודל האירוע ואת עומק המשבר.

אף שלא ניתנה פקודה כזו, לתפילת שחרית בבית הכנסת שבמרכז המושב הלכתי חמוש בנשק המקוצר שברשותי. כמו שאר אנשי כיתות הכוננות בגבול לבנון־ישראל, הוא הוחזק תמיד במרחק נגיעה ממיטתי, מאובטח היטב לקיר; לצידו היו מכשיר קשר, קסדה ואפוד קרמי עם שבע מחסניות, מוכנים תמיד לרגע שידענו שעלול להגיע. בפתח בית הכנסת פגשתי את ניר, חבר נוסף בכיתת הכוננות שהקדים לבוא לתפילה. הוא עדכן אותי על האירועים בדרום ושלח אותי בחזרה הביתה, לעלות על ציוד הלחימה. בהמשך היום, רגע לפני צאת השבת, הגיע גם צו לגיוס חירום של כיתת הכוננות; מלחמת חרבות ברזל החלה. מדים לבשתי רק בבוקר המחרת, אבל הם הפכו ללבוש העיקרי שלי במשך 17 החודשים הבאים, כולל בשעת כתיבת שורות אלו, יותר מ־530 ימים לאחר פתיחת המלחמה.