בישראל של היום, השיח הכלכלי כמעט ולא קיים. הפוליטיקה, התקשורת והציבור לא עוסקים בשאלה איך להקטין את המעורבות הממשלתית במשק או איך לעודד יוזמה חופשית. במקום זאת, השאלה המרכזית היא – מי יצעק ‘תנו לי’ חזק יותר.
בעוד שבמדינות כמו ארה”ב או בריטניה קיימת הבחנה ברורה בין גישות כלכליות שונות, בישראל אין באמת מחנה משמעותי שתומך בשוק חופשי. הציבור מתוסכל ממיסים גבוהים, מחנק רגולטורי, מחוסר תחרות – אבל בקלפי הוא ממשיך להצביע לפי זהות, לא לפי עקרונות כלכליים.
ישראל נולדה מתוך תפיסת עולם קולקטיבית, המקדשת את טובת הכלל על פני חירות הפרט. זו תפיסה עם שורשים עמוקים ביהדות, שבה האחריות ההדדית היא ערך יסוד. “כל ישראל ערבים זה לזה” איננה רק אמרה – היא דרך חיים. בעם ששרד אלפי שנים של גלות ורדיפות, החוסן תמיד הגיע מהקהילה, מהאמונה שהכלל חשוב מהיחיד. הציונות נבנתה על הבסיס הזה. מדינת ישראל הוקמה על-ידי דור של מנהיגים שהתחנכו על ברכי הקולקטיביות הסוציאליסטית. הקיבוצים, ההסתדרות, מפא”י – כל אלו עיצבו מדינה שבה המדינה היא זו שמעניקה, מחלקת, מנהלת ומפקחת.
לעומת זאת, המודל האמריקאי מושתת על חירות הפרט. החזון האמריקאי בנוי על עיקרון ה-self-made man – האדם שיכול להצליח בזכות עצמו, ללא תלות בממשלה. המערכת מעודדת יוזמה, תחרות וחדשנות. פחות פיקוח, פחות סבסוד, פחות בירוקרטיה. האם זה אומר שישראל אינה מתאימה לשוק חופשי? להפך. עם השנים, ההבנה חלחלה שגם בישראל חייבת להיות כלכלה חופשית. ההפרטות של שנות ה-80 וה-90 אפשרו צמיחה אדירה, אבל הן היו חלקיות ומוגבלות. המדינה לא באמת שחררה את שליטתה במשק, אלא רק שינתה את צורת הניהול – במקום משק מתוכנן בידי פקידים, קיבלנו ריכוזיות של ועדים, טייקונים ומונופולים שמהווים משקולת אדירה על פעילות המשק.
היום, למרות הרטוריקה, ישראל רחוקה מלהיות כלכלה חופשית אמיתית. הציבור הישראלי מאס בפוליטיקה הישנה. הפוליטיקאים בכל המפלגות, כולם, איבדו את אמון הציבור. הקריאה “להחליף את כל ה-120!” כבר אינה שולית – היא הופכת לדרישה ציבורית. הבחירות הקרובות לא יהיו עוד מערכת בחירות – הן יהיו רעידת אדמה. אבל זה לא שינוי כלכלי בלבד. הציבור מחפש חירות אמיתית – לא רק כלכלית, אלא פוליטית, חברתית, ניהולית. הוא רוצה להשתחרר מהעסקנות, מהקומבינות, מהביורוקרטיה החונקת, מהמערכת שקרסה פנימה לתוך עצמה.
ישראלים מסתכלים על חאבייר מיליי בארגנטינה ורואים איך שוק חופשי יכול להציל מדינה שהתפרקה. הם רואים איך אנשים בארה”ב מאבדים אמון בממשלות שמוציאות כסף ללא אחריות, וכיצד החדשנות הדיגיטלית מחליפה מוסדות ישנים. הם מבינים שהמערכת הישנה קורסת – ושאין שום סיבה שישראל תישאר מאחור.
המונחים “ימין כלכלי”, כמו גם “ימין” ו”שמאל” הפכו עייפים וחסרי משמעות. הם יוצרים מחנות, במקום ליצור שינוי אמיתי. ישראל זקוקה לחירות אמיתית – חירות שמשמעותה מדינה שמתגמלת עבודה קשה, לא קשרים. שלטון שמשרת את האזרחים – לא להפך. פוליטיקאים שעובדים בשביל הציבור – לא מכונות ג'ובים שכל מטרתם שימור כח פוליטי. מערכת כלכלית שמבוססת על יוזמה, תחרות וצמיחה – ולא על ריכוזיות ומיסוי חונק. הקרב הוא לא רק כלכלי. הקרב הוא על הדרך, על החזון, על המדינה שנשאיר לילדינו.
דווקא עכשיו, ברגעים שבהם נדמה שהמערכת קורסת, יש הזדמנות אמיתית לשנות. זה אולי נראה בלתי אפשרי – אבל ביום שאחרי, זה יהיה טבעי ומובן מאליו. מפלגות חדשות יצוצו, ההפתעות יגיעו, וההיסטוריה תוכתב על-ידי מי שיבינו את המציאות טוב יותר מכולם: הישראלים רוצים חירות אמיתית.
