ברגע האחרון ממש צפויה הכנסת לאשר בשבוע הבא את תקציב המדינה לשנת 2025. המועד האחרון לאישור התקציב בשלוש קריאות הוא 31 במרץ. על פי החוק, אם התקציב לא עובר עד המועד הזה, הכנסת תתפזר באופן אוטומטי, והבחירות יתקיימו 90 ימים לאחר מכן. כרגיל, הישורת האחרונה מביאה איתה גם את הקומבינות והמחטפים האופייניים, כאשר לחץ הזמן גורם לממשלה להיכנע במקרים רבים, או לאבד את המיקוד ותשומת הלב.
מחטף מובהק כזה הגיע אל שולחן ועדת העבודה והרווחה בראשות ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה. אחת הדרכים לממן את עלויות המלחמה היא הפחתה של כ־3.5 אחוזים משכר העובדים במגזר הציבורי, וזאת במובנו הרחב של המושג; לא רק עובדי משרדי הממשלה אלא גם מורים, אחיות, עובדים סוציאליים ושלל עובדים המקבלים את משכורתם מקופת המדינה. ההפחתה היא למעשה הקפאה של תוספת השכר שהם היו אמורים לקבל, והיא תהיה בתוקף לשנתיים הקרובות. הקיצוץ הזה היה אמור להשאיר בקופת המדינה 5 מיליארד שקלים, סכום חיוני למימון הוצאות המלחמה, שהתחדשה השבוע. אבל כשהחוק הגיע לוועדה בראשות אייכלר הוחרגו ממנו עובדי מוסדות הפטור – בעיקר מורים שמלמדים במוסדות החרדיים הפטורים מלימודי ליבה וכמעט אין עליהם פיקוח ממשלתי, ולפיכך מקבלים תקצוב מופחת בשיעור שבין 30 ל־55 אחוזים.
ההצדקה למהלך הזה, שעורר ביקורת ציבורית מיידית, נשענה על פלפולים בהגדרות החוק. כך למשל נטען כי מכיוון שרוב תקציבם של מוסדות הפטור אינו מגיע מהמדינה, המורים שמלמדים בהם אינם נחשבים עובדי מדינה ולכן אין לקצץ בשכרם. הדווקנות הטכנית הזאת מצליחה איכשהו להיטיב רק עם קבוצה מסוימת, ורגע לפני שהתקציב עובר את הדד־ליין הקשיח שאחריו הכנסת מתפזרת.
אם אכן מעוניינים להתפלפל בהסברים טכניים, אפשר גם לטעון כי חלק ממוסדות הפטור מקבלים תקצוב של 55%, שהוא כבר רוב תקציבם. ואפשר גם לציין שרק לאחרונה קיבלו אותם מוסדות פטור תוספת להגדלת הערך של כל שעת הוראה בסך 20 מיליון שקלים, ועוד תוספת של 15 מיליון שקלים לטובת מזכירים ושרתים במוסדות הפטור, 32 מיליון שקלים לשעות תמרוץ וטיפוח, ועוד סכומים מפה ומשם במסגרת הכספים הקואליציוניים. אז אם את התוספות הללו הם יודעים לדרוש מהמדינה בתוקף ואף לקבל, מדוע שהמדינה לא תדרוש שגם יואילו בטובם להשתתף במאמץ המלחמתי, כפי שנדרשים כל שאר המורים במדינת ישראל?
גם אם נניח שמבחינה טכנית עובדי מוסדות הפטור לא עומדים בדרישות החוק, הרי שהיה אפשר לצפות ממי שמקבל משכורת שנתח נכבד ממנה, אם לא רובה, מגיע מכספי משלם המיסים, לתרום את חלקו לטובת המאמץ המלחמתי. בוודאי שאפשר לצפות לכך ממי שלא תורם למאמץ הזה בדרכים אחרות, בניגוד לאלפי מורים ועובדים סוציאליים שחלקם שירתו מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. אם שר האוצר היה רוצה, הוא בהחלט היה יכול להתעקש על העניין הזה ולומר בפשטות ובנחישות: כולם נכנסים מתחת לאלונקה, וגם אתם, שלא עושים זאת בדרכים המקובלות, נדרשים לתרום לפחות את הסכום הצנוע הזה.
במקום המילים הברורות הללו אנחנו מתפלפלים מדוע רק מורים במוסדות חרדיים מוחרגים מהקיצוץ שהוחל על כל העובדים במגזר הציבור, והשר סמוטריץ' שולח את מנכ"ל סיעתו להצדיק צעדים שאין באמת דרך להצדיקם מלבד הצורך הפוליטי הדוחק. מבחינת סמוטריץ', בשם התמונה הגדולה של העברת התקציב, המשך המלחמה והמשך קיומה של הממשלה, שבעיניו מקדמת מהלכים חשובים על רקע הזדמנות היסטורית שאולי לא תחזור, שווה להבליג על עוד ועוד תקציבים לחרדים. אפשר להסכים עם נקודת המבט הזו ואפשר שלא, אבל זהו ההסבר האמיתי ולא דקדוקים חוקיים שונים.
משכו את האיומים
באוקטובר האחרון הודיעה סיעת יהדות התורה כי תצביע בעד התקציב רק לאחר העברת חוק גיוס שיסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות. "ראש הממשלה מודע לכך שחוק התקציב לא יעלה לדיון בממשלה עד להעברת חוק הגיוס", אמר אז שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף. בינואר אמר יו"ר ש"ס אריה דרעי בריאיון לרדיו קול ברמה: "יש פרק זמן של חודשיים לסדר את חוק הגיוס, אם לא – נלך לבחירות". שבועיים לפניו הצהיר יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני כי ללא חוק גיוס, הממשלה תיפול. "נתניהו יודע שבלי זה אין לו ממשלה", הבהיר גפני.
התקציבים לחרדים מעוררים ביקורת ציבורית, אבל היא כאין וכאפס לעומת הביקורת שחוק גיוס היה מעורר בתקופה הנוכחית
בינתיים, למרות האיומים, חוק גיוס עדיין אין, אבל התקציב עבר גם עבר בממשלה, ורוב חוקי התקציב אושרו גם בכנסת, כולל בוועדת הכספים של גפני עצמו. בשבוע הבא תתכנס המליאה לאשר את התקציב, ומלבד איומים של השר גולדקנופף, שבעצמו אינו חבר כנסת, ושני חברי כנסת מסיעתו להצביע נגד – נראה שרוב חברי הכנסת החרדים יצביעו בעד התקציב.
יו"ר ש"ס אריה דרעי אינו יכול לעמוד מול בוחריו בעת הזאת ולומר להם שהוא מצביע נגד התקציב. משמעותו של צעד כזה היא יציאה לבחירות, צעד שישפיע גם על התנהלות המלחמה ושבוחרי ש"ס לא יתמכו בו, גם אם הוא נעשה בשם חוק הגיוס. גם לחברי הכנסת החרדים אין מה להרוויח מפירוק הממשלה בעת הזאת. שום דבר טוב לא ממתין להם מהצד השני של מערכת בחירות. לעומת זאת, מתקציב מדינה שיאושר בתמיכתם יש להם בהחלט מה להרוויח.
נראה שכולם במערכת הפוליטית כבר הבינו שבעת הזאת ובהרכב הקואליציוני הנוכחי, אי אפשר להעביר שום חוק גיוס. המקסימום שהחרדים מוכנים להתפשר עליו לא מתקרב למינימום שדורש הציבור הרחב, כולל חוגים נרחבים ממצביעי הליכוד והציונות הדתית. גם היום, בהיעדר חוק שמסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות, אין באמת גיוס בפועל. הצבא שולח צווי גיוס, החרדים לא מתייצבים, ואף אחד לא באמת גורר אותם לבקו"ם. מה שמקשה על החרדים כיום הוא לא היעדרו של חוק גיוס, אלא התקציבים שמתחילים להיעצר בעקבות המצב החוקי הבעייתי של תלמידי הישיבות. אף שהם לא יודו בכך, העברת התקציבים למוסדות החרדיים ולטובת אוכלוסיות חרדיות, חשובה כעת לפוליטיקאים החרדים יותר מחוק גיוס.
נתניהו וסמוטריץ' לא יכולים להעניק כעת לחרדים פטור מהדהד משירות צבאי, אבל תקציבים הם בהחלט יכולים ומוכנים לאשר להם. אומנם גם התקציבים הנוספים מעוררים ביקורת ציבורית, אבל היא כאין וכאפס לעומת הביקורת שחוק גיוס היה מעורר בתקופה הנוכחית. החרדים נופפו במקל גדול, אבל הבינו שבסופו של דבר הוא מופנה בעיקר כלפיהם. הם הבינו שמוטב להם לאשר את התקציב עכשיו, לקבל את התקציבים, ולדחות עוד קצת את איום הגיוס. לפרק את הממשלה אפשר גם אחרי התקציב.
צינור עוקף
אותה ועדת עבודה ורווחה בראשות ח"כ אייכלר ניסתה לייצר סוג נוסף של קומבינה, והיא נוטרלה ברגע האחרון אבל אולי עוד תחזור לשולחן. הפעם מדובר בחוק שמסתובב כבר כמה שנים ועוסק בהקמת "רשות לאומית למאבק בעוני". מטרת החוק, שיזמה בכלל ח"כ נעמה לזימי מהעבודה, הייתה להקים גוף־מטה שיפעל לגיבוש תוכנית לאומית רב־שנתית לצמצום העוני בישראל, ויתכלל את הפעילות השונה שנעשית במשרדי הממשלה בתחום. מלכתחילה ראוי לתהות מדוע נחוצה עוד רשות שתמליץ המלצות ו"תתכלל", כאשר יש לנו כבר את משרד הרווחה כולו וכמובן את המוסד לביטוח לאומי. עוד יש לתהות על הכוונה להקים גוף חדש ובו 29 תקנים בשכר מלא, כשהמדינה כולה נדרשת להידוק חגורה. אבל גם אם נקבל את כל הכוונות הטובות שמאחורי המיזם הזה, מה שקרה בשלב הביצוע הפך אותו למשהו אחר לחלוטין. לאחר שההצעה הגיעה לוועדת העבודה, נוספו לה סעיפים שהפכו אותה לרשות הלאומית לתמיכה אלטרנטיבית בחרדים.
בין השאר נוספו לה סעיפים שקבעו כי הרשות תוכל לסייע במתן סיוע כספי לאוכלוסיות הזקוקות לכך "בין אם הן זכאיות לסיוע ממקורות אחרים ובין אם לאו", וכן שהרשות תוכל להתחשב בצרכים של קבוצות שונות באוכלוסייה, ובכלל זה "מניעת עוני אצל קבוצות שאינן זכאיות לסיוע ממקורות אחרים". הסעיפים הללו אפשרו לכאורה לרשות למאבק בעוני, שטרם קמה, להעביר כספים גם בניגוד לקריטריונים הקיימים. למשל, לחלק תלושי מזון ("הכרטיסים של דרעי") בצורה לא שוויונית ושלא על פי הקריטריונים המוכרים. סעיף כזה יכול גם לאפשר לרשות להעביר כספים לאוכלוסיות כמו אברכים שנשללות מהם הטבות משום שאינם מתגייסים וממילא "אינם זכאים לסיוע ממקורות אחרים".
באגף התקציבים במשרד האוצר עלה חשש שמדובר בחוק המעונות בלבוש חדש ובהכנת צינור להעברת כספים, לכאורה מסיבות אידאולוגיות של "צמצום העוני", כאשר המימוש שלו יפעל לטובת אוכלוסייה חרדית שהמדינה מטילה עליה בכוונה סנקציות כלכליות, ולמעשה יאיין את היכולת של המדינה להעניש את מי שאינו עומד בדרישות החוק. בסופו של דבר הסעיפים הללו הוסרו מהצעת החוק, בדיוק כדי שלא לאפשר את הפתח הזה לקומבינות מסוגים שונים. אבל ברגע שגוף ציבורי מוקם סמכויותיו נוטות להתרחב, ומי שיופקד עליו כבר ידע להשתמש בו לצרכיו.
יום אחד יקום מישהו ויחקור את מערכת היחסים בין פוליטיקאים סוציאליסטים לפוליטיקאים חרדים, הלוקה בעיוורון מוחלט מהצד הראשון והנאיבי. אלה מבקשים לקדם מדיניות מסוימת מסיבות אידאולוגיות ואלה מסיבות אינטרסנטיות, אבל פעמים רבות הם מגיעים לאותה הנקודה בדיוק. כך הגיעו לעולם הטבות שונות שנועדו להגיע לאוכלוסיות חלשות, מהנחות בארנונה ועד טיפולי שיניים חינם לילדים, מבלי להכיר בכך שפעמים רבות מדובר בעיקר באוכלוסייה החרדית.
באותו אופן, סבסוד מעונות היום נועד לסייע לאימהות מרקע כלכלי־חברתי נמוך לצאת לעבוד ולשפר את מצבן. בפועל, הסבסוד הזה מגיע ברובו לאוכלוסייה החרדית. 24% מהפעוטות בישראל שייכים למגזר החרדי, אבל הם נהנים מ־53% מתקציב הסבסוד. כשמגדירים הטבה ממשלתית לילדים מרקע כלכלי־חברתי נמוך, צריך להכיר בכך שמי שייהנו ממנה בעיקר הם מי שמביאים יותר ילדים ומסתפקים ברמת חיים נמוכה. תזכרו זאת לפעם הבאה שחבר כנסת סוציאליסט, אולי אפילו נעמה לזימי בעצמה, ידרוש מהמדינה "חינוך חינם מגיל אפס".
החמקן
לא רק לוח הזמנים הקצר גרם לממשלה לבצע פשרות קשות ולחלק תקציבים בנדיבות, אלא גם הרוב הדחוק להעברת התקציב. עם פרישת עוצמה יהודית מהממשלה הצטמצם הרוב הקואליציוני ל־61 חברים, ושניים מהם איימו שלא לתמוך בתקציב. בן־גביר סירב להתחייב שלא יצביע נגדו, וגם סירב להסיר את האיום בהפרשת ח"כ אלמוג כהן, שתמנע מהח"כ הסורר להצביע בעד התקציב. כדי לוודא רוב בהצבעות גם במקרה שכל נציגי עוצמה יהודית מצביעים נגד התקציב, התכוון שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להתפטר זמנית מתפקיד השר ולחזור לכנסת כדי להבטיח רוב לתקציב. בסופו של דבר נאות בן־גביר לחזור לממשלה, כאשר החזרה ללחימה עצימה בעזה משמשת לו סולם ברור לטיפוס אל חיקה החם של הקואליציה.
שעבר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בן־גביר חוזר למשרד לביטחון לאומי שהמתין לו חודשיים, שמור היטב. לא רק שהמשרדים חיכו לו ולחברי סיעתו, הוא גם הצליח להתחמק מכל הכדורים שהממשלה נאלצה לספוג. הוא לא חתם על עסקת החטופים, כך ששמו לא התנוסס על שחרור מחבלים. העסקה התקדמה גם בלעדיו, אבל הוא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר לבוחריו שלא היה שותף לה. בהיעדרו נחתם גם תקציב משרדו שיגיע לכ־28 מיליארד שקלים, בהם כ־2 מיליארד לבינוי מתקני כליאה חדשים. עוד נחתם, ללא מעורבות בן־גביר, הסכם שכר חדש למשטרה ולשב"ס, בהיקף של מיליארד שקלים.
מבחינת יו"ר עוצמה יהודית, זה היה תזמון מדויק. בעבר הלא רחוק, תקציב המשרד לביטחון לאומי ותוספות השכר לשוטרים ולסוהרים הציתו ויכוחים סוערים בינו ובין עמיתיו לממשלה. כעת, הסיבה שבגללה סירב בן־גביר להצביע על חוק חשוב לתקציב ואילץ את ראש הממשלה להגיע לכנסת יממה לאחר ניתוח, פשוט נפתרה בהיעדרו. הנסיגה הטקטית מהממשלה הציבה אותו בפוזיציה מושלמת: הוא יכול לדלג מעל כל המכשולים הפוליטיים, לטעון שאילו היה בממשלה הוא כמובן היה מביא הסכמים טובים יותר ותקציבים גדולים יותר – ואז לדלג חזרה לממשלה בדיוק לאותו מקום שנשמר לו. אחרי המכירה המהדהדת של וויז, זהו האקזיט השני המרשים ביותר שראינו השבוע.
