ושוב נכנסנו השבוע לסחרור. קודם רונן בר ואז ההתקפה שהתחדשה בעזה, התחושה שאין מוצדק מהמלחמה הזאת, ובמקביל החרדה לחיי חיילינו ששבה להרעיד את הלב. כבר שנה וחמישה חודשים שתשומת הלב שלנו מרוכזת בנושאים קיומיים של חיים ומוות, של מסירות והישרדות. אנחנו כל כך עסוקים בדברים הגדולים, שאין מקום בסדר היום שלנו לעניינים כמו חינוך ורוח.
טוב נו, על מי אני עובדת. סוד גלוי הוא בקרב אנשי התקשורת שאם אתה עיתונאי שרוצה לפתוח מהדורות עליך לעסוק בנושאי ביטחון, פוליטיקה ומדינאות, אולי גם בכלכלה. תחום החינוך לעולם לא יגיע לכותרת הראשית. אה, סליחה. זה יקרה פעם ב־, בפעם הזאת שמערכת החינוך שובתת. ביום כזה, כשאין לנו, ההורים, איפה לשים את הילדים בבוקר, כשהגדולים שלנו משוטטים חסרי מעש, אז סוגיית החינוך תתמקם בראש סדר היום. אבל רגעי התהילה שלה קצרים. כשהמשא ומתן התורן יסתיים, כולם יחזרו לעסוק בנושאים הרגילים. סוגיות חינוכיות, אפילו הקריטיות ביותר, תמיד יידחקו לשוליים.
למען האמת, כל מי שהילדים שלו לומדים בגני עירייה או בבתי ספר, לא צריך דיווחים חדשותיים כדי לדעת על הכאוס שמתחולל במערכת. השבוע סיפר לי ידיד שהבן שלו, תלמיד החינוך הממלכתי, לא זכה למחנכת במשך שנה וחצי. פשוט לא הייתה כזאת בנמצא. איש לא אסף את התלמידים לכדי כיתה מתפקדת. לא הייתה שם הדמות שתבדוק מה מקומו של כל ילד בחברה, או אם יש תלמיד שחווה קושי לימודי מתמשך.
מישהי כתבה השבוע באחת הרשתות שהגן של הבת שלה, ממלכתי־דתי, נסגר השנה כמה פעמים כי אין כוח אדם. ככה פשוט. ילדים יקרים, אנחנו יודעים שבזמן שמשתוללת מלחמה בחוץ, ובעצם גם בימי שלום, אתם זקוקים לרצף לימודי וליציבות, אבל אין לנו גננת בשבילכם, עימכם הסליחה. חברה אחרת, שאחראית לגננות בעיר במרכז הארץ, סיפרה לי כיצד המערכת הולכת על קצות האצבעות עם הגננות הקיימות, כי היא לא יכולה לאפשר לעצמה להפסיד אף אחת מהן. ואל תשאלו מי נכנסת אל המערכת כגננת מחליפה. תעודת זהות ודופק הם הקריטריונים היחידים, וגם הם כמעט בונוס.
ילדים חוזרים הביתה ומספרים להורים על שיעור חופשי ועוד אחד, ועל תחילת לימודים מאוחרת וסיום מוקדם. חסרים אלפי עובדי הוראה במערכת, ומתוך מי שכן נמצאים, אלפים מלמדים מקצועות שלא הוכשרו אליהם. יש גם כאלה שפשוט מורחים עם הילדים את הזמן עד ההפסקה.
העתיד לא מבטיח לנו כלום בעניין הזה. אני מכירה כמה נשים צעירות נבונות וחכמות לב שלומדות עכשיו הוראה. כל אחת כזאת היא בשורה ותביא הרבה ברכה, אבל הן כל כך ספורות וכל כך מעטות. לכו תציצו במכללות להכשרת מורים ותראו עד כמה הן ריקות.
כן, שליחות
בעבר לימדו בישיבות התיכוניות הרבה מאוד ר"מים חרדים. הם היו אנשי תורה מצוינים, חלקם מחנכים בחסד, אבל היה ברור שחינוך של כיתה ואפילו הוראה של מקצועות כלליים, מגיעים ממקום עמוק של זהות ואידאולוגיה. בעמל של שנים הגיעו אל המערכת גברים ציונים־דתיים שמחנכים למעורבות במדינה, לראִיית הכלל, לתורה ולעבודה ולגיוס משמעותי לצה"ל.
אחרי כמה עשרות שנים, נראה שהגלגל מתהפך שוב. אל בתי הספר הממ"דים מגיעות מורות מן הציבור החרדי. חלקן נשים מוכשרות, מורות בחסד, רגישות וקשובות, אבל בשנה החולפת הפערים הורגשו. גננות חרדיות לא הבינו את מצוקת הילדים שאבותיהם מגויסים, מורות לא ידעו להזדהות עם תלמידים שהיו בחרדה על אחים לוחמים בעזה. השיח על פציעה ושכול היה כמו שני קווים מקבילים, כי התלמידים והמורים אינם מגיעים מאותו עולם. בבתי הספר החילוניים, אגב, משלימים את מצוקת כוח האדם מתוך הציבור הערבי, שממשיך ללכת ללימודי הוראה. נדמה לי שאין צורך להרחיב על המשמעויות. חדרי מורים אינם חייבים להיות הומוגניים, והגיוון יכול להיות ברכה. העניין הוא המינון, והתפקיד של המורה בכיתה.
ילדים יקרים, ברור לנו שבזמן מלחמה, ובעצם גם בימי שלום, אתם זקוקים לרצף לימודי וליציבות, אבל אין לנו מספיק מורים וגננות בשבילכם
המשבר בעולם ההוראה כבר כאן. מגפת הקורונה לימדה את כולם שעם כל הדיגיטציה אין תחליף לשיח אישי, לדמות משמעותית שרואה את התלמיד ועוברת איתו את המסע שלו, ולהעברת המידע על ידי אנשים שיודעים את מלאכתם. כל מי שזכה למורים טובים או שהילדים שלו פגשו כאלה (אני!) יודע.
הוראה היא מקצוע קשוח. השכר לא מתגמל, המערכת מכבידה ושוחקת, הבירוקרטיה אינסופית, והמעמד נמוך עד כדי דריסה. המבט המזלזל שסיגלנו לעצמנו, "אה, את מורה?", הסב נזק גדול לחברה הישראלית. וכן, גם אנחנו, ההורים, מהווים גורם למנוסת עובדי ההוראה. אנחנו מגוננים על הילדים, לא זורמים עם המערכת גם כשהילד שלנו לא בסדר, ומבקרים את המורים בלי סוף. גם אנחנו סוכן כאוס בעסק הביש הזה, ואולי כדאי שנתחיל לתקן. אבל אנחנו רק ההתחלה.
כל מי שיש לו ממשק עם התחום חייב לשבת על המדוכה עד שיֵצא עשן לבן. ולא, הורדת הרף איננה פתרון. היא חלק מהבעיה. צריך לתת למורים יותר גמישות בבחירת ימי החופשה, צריך לתגמל מורים צעירים ולהילחם על השארתם במערכת, צריך לאפשר לפטר את מי שלא טוב ולקדם את מי שכן, צריך לאוורר את כל הנושא הבירוקרטי, ויש עוד המון.
בשנה וחמשת החודשים האחרונים חזרנו לדבר את המושג "שליחות". חזרנו לא להתבייש מהמילה שנראתה לנו קצת מיושנת ושייכת לפעולות של תנועות נוער. החזרנו לשיח את המסירות וראיית הכלל. נכון, עם כל המילים האלה לא הולכים למכולת, ומשום כך צריך לעמוד על זכויותיהם של אנשי המילואים, וממש בהתאמה על שכרם ותנאיהם של המורים. אבל כדאי להחזיר את המושגים האלה גם לאזורים של בחירת מקצוע לחיים. אנחנו זקוקים למורים טובים כמו אוויר לנשימה, זה קריטי לעתיד המדינה. כדאי שנתחיל להיות על זה, אנחנו כחברה והשר הממונה שזה תפקידו.
Ofralax@gmail.com
