שבע שנים. נשבע לכם שאני לא מאמין, חתיכת תקופה. אני עוד זוכר את שיחת הטלפון שהתקיימה בפינה של השטיח ליד הצעצועים של התאומים שרק נולדו. אמא התקשרה ושמעתי אותה בוכה ואומרת משהו לא ברור שנשמע כמו "הוא מת, הוא מת", ואני עבדתי על עצמי שלא שמעתי נכון. כל הדרך מתל־אביב לעפולה אמרתי לאחי הקטן עומר שאני לא זוכר מה היא בדיוק אמרה, מעבר לזה שנבוא מהר. אני זוכר את הכניסה לבית החולים, שם עוד לא הבנתי. אבל כשהגענו לחדר אליו ליוו אותנו, כבר ראיתי את המבטים לכיווננו, וידעתי.
אני זוכר את ההספד ואת ההלם. את השבעה, החברים והבדיחות, ואת המוח שסירב להאמין שאין יותר. נגמר. רק דבר אחד אני לא ממש זוכר. את אבא. זה מפחיד אותי, כי אנחנו רק שבע שנים אחרי, ומדובר בשבע שנים הטובות, בהן זה עוד טרי. מה יהיה עוד שלוש, ארבע, שבע שנים? האם גם השאריות של עכשיו ילכו לאיבוד? זו אחת הסיבות בגללן אני כל שנה כותב כאן בערך את אותו טור. מנסה להאמין שכשאשב שעה וחצי ואחשוב על אבא, יעלו לי זיכרונות שנעלמו על הדרך. השנה זה לא קרה, וזה הבהיל אותי, המאמץ כבר לא עוזר.
יש מצב שזה טור פרידה מטור הפרידה של שבוע האזכרה של אבא. קשה לי לחשוב על זה, אבל יש מצב שהזיכרון ניצח אותי. איזה מנגנון מטומטם זה, שמחביא ממך זיכרונות מאיש שכל כך אהבת. אני מצליח לזכור איזה מכנסיים לבשתי בפעם ההיא שנסענו כל החבר'ה לכנרת ונתקענו ליד אשדות־יעקב עם פנצ'ר בשני גלגלים. אני מצליח לזכור את המבט בעיניים של שירן בפעם ההיא שפגשתי אותה שיכור בבר וידעתי שנתחתן. אני זוכר את הריצה של האחות שקראה לי להיכנס מהר מהר לחדר לידה כי התאומים יוצאים. וגם את הפעם ההיא בה לא הכנתי שיעורים בהבעה והמורה ביקשה שאקריא לה את התשובה מול כל הכיתה, אז הרמתי את המחברת והקראתי תשובה כאילו הייתה כתובה. יש לי מגירות של זיכרונות מכל שטות שעשיתי בחיים, אבל הארון של אבא – סגור.
בכלל, אני שונא אזכרות. לא שנראה לי שיש מישהו שאוהב – מספר הנוכחים באופן טבעי הולך ופוחת עם השנים. הרב מדבר לאט יותר, האבן נראית ישנה יותר, החברים שלו נראים מבוגרים יותר וההספדים מתחילים להיות כלליים יותר. אם באזכרה של השנה הראשונה אתה מתפרק עם רגעים ונקודות רבות של זיכרון, בשנה השביעית אתה כבר מדבר במונחים כלליים למדי של געגוע ועצב. זה לא שחלילה יש פחות עצב, זה סתם שיש קבלה של העובדה שעדיף להתעסק בזה כמה שפחות כי עוד מעט זה אתה.
החמין האחרון
בספריה שלנו ליד פינת האוכל, יש ציור של סבא אחאב. הילדים, ייאמר לזכותם, מבקשים ממני מדי פעם לספר עליו דברים. פלג, שכישרון העל שלו הוא למצוא דרכים שונות ומשונות לעצבן את אדם – מקפיד להדגיש שבניגוד לאדם וגפן שהיו בני חצי שנה בערך כשסבא נפטר, הוא הכיר אותו באמת. אני אומר להם שהוא היה ממש מצחיק, וידע לכתוב, ושהוא היה ממש גבוה – למרות שבדיעבד הוא היה 1.88 שזה גבוה אבל לא אולסי פרי – סתם, אני נולדתי ממש נמוך וזה היה נראה לי פער בלתי ניתן להדבקה.
"כל שנה אני כותב כאן בערך את אותו טור. מנסה להאמין שכשאשב שעה וחצי ואחשוב על אבא, יעלו לי זיכרונות שנעלמו על הדרך. השנה זה לא קרה"
לי ולרב סגל שעורך בכל שנה את האזכרה, יש מנהג קבוע. אני עוצר ליד הבית שלו, הוא יוצא לאחר כמה דקות, נכנס ומתיישב לידי. אני אומר שלום, מתחיל לנסוע, משחרר אנחת חוסר רווחה לאוויר ואומר "לא ייאמן, שבע שנים". הרב סגל מחרה ומחזיק אחרי, ורק הופך את סדר המשפט ואומר "שבע שנים, לא ייאמן". ואז אנחנו מדברים קצת על המצב, וקצת על סבא, אבא של אבא שהרב הכיר. מגיעים לבית הקברות, הרב מיד נעמד ליד הקבר ומתחיל לקרוא בלב פרקים. מדי פעם הוא מסתכל עלי ואני כנהוג בלחץ, כי אמרנו לאנשים אחת ועכשיו כבר אחת ועשרה ויש עוד מלא אנשים בדרך שמבקשים שנחכה אבל השבת לא תחכה, וכולי בלחץ שהרב לא יחתוך לי באמצע. והרב מרגיע אותי עם העיניים מצד אחד ומצד שני שואל כל שתי דקות "אפשר להתחיל?". הכול חוזר על עצמו, דתי במובן הטוב של המילה, נטול רגש במובן הרע.
רק אחר כך, בבית, כשאנחנו אמא ושלושת האחים כל אחד עם המשפחה שלו, יש אזכרה אמתית. זה תמיד יוצא בסוף החורף, אז אם תרצו זה החמין האחרון. אנחנו יושבים לשולחן ובין תפוח אדמה לביצה חומה מריצים סיפורים ומחשבות על סבא אחאב. אז זהו, אבא, סבא, אני לא יודע איך לספר לך אבל ייתכן וזה נגמר. אני לא מתכוון לתת לזיכרון שלי הנחות, מרגיש לי שהוא בונה על השבוע של האזכרה כדי שפתאום יצוץ משהו לפני הטור. אז לא, בשנה הבאה לא יהיה טור אזכרה, תתמודד זיכרון. רוצה לעזור לי לכתוב טור על אבא? תקפיץ לי איזה מקרה מצחיק בינינו או איזה רגע משמעותי כשאני יושב על הספה בסלון ורואה סדרה על פורמולה 1.
מה שמזכיר לי, שתמיד כשאבא שלי היה מזפזפ בין ערוצי הספורט והיה נתקל באחד הערוצים במרוץ פורמולה 1 הוא היה מתפקע מצחוק ותוהה בקול מי רואה את הדבר הזה. ואז, כמובן שהיה נעצר על המרוץ עשר דקות ואני הייתי מחכה שיירדם כדי לשלוף לו את השלט מהיד ולהעביר לכדורגל או משהו. הופה, נדמה לי ששוב זה עבד – והטור של האזכרה הקפיץ לי זיכרון. לא מקובל עלי, זיכרון, תתאמץ בשגרה. עם טורי אזכרה אני סיימתי. אבל אל דאגה, טורי געגוע ימשיכו כרגיל, כי מה לעשות שהמגירה של הפספוס, הגעגועים והעצב עדיין פרוצה לרווחה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
