אם לא סבלתם מספיק, קחו לקינוח סיפור עם טעם מר. גופתה של דנה (שם בדוי) – צעירה ישראלית שסבלה מדיכאון – נמצאה בספטמבר 2023 במלון בשווייץ, כמה ימים לאחר שהגיעה לשם בטיסה מישראל. התברר שלפני ששלחה יד בנפשה ערכה המנוחה צוואה, ובה הביעה את רצונה להישרף בשווייץ. אלא שדנה לא הסדירה כיצד ומי יבצע את הפעולה היקרה, שעולה בשווייץ עשרות אלפי שקלים.
ההורים האומללים ביקשו להביא את בתם לקבר ישראל, ופעלו באמצעות החברה־קדישא להבאת הגופה ארצה. בעודם טרודים בהטסת הגופה, הם גילו לתדהמתם כי הקונסולית הישראלית בשווייץ מסרבת לחתום על האישור הנדרש. מה שהחל כזוטה אדמיניסטרטיבית, הפך במהרה לסאגה משפטית ארוכת־טווח. מאחורי הסירוב עמד עו"ד דוד גולדפרב מהייעוץ המשפטי של משרד החוץ, שטען כי לא ניתן להטיס את הגופה לישראל בטרם יבוטל תוקפה של הצוואה בצו שיפוטי.
באמצעות בא כוחם, עו"ד רוני מרטן, העלו ההורים טענה פשוטה: על פי החוק, למסמך צוואה אין תוקף משפטי לפני שהוצא לו "צו קיום צוואה". אחד הגופים המוסמכים להוציא צו או לפסול צוואה הוא בית הדין הרבני. בדיון בבית הדין הרבני באריאל, שהתקיים בהסכמת הצדדים, חקר בית הדין את ההורים באשר למצבה הנפשי של דנה. בהחלטה נקבע כי הצוואה נערכה על ידי המנוחה בעת שסבלה ממצב נפשי קשה ולכן אינה תקפה. אין צוואה, וממילא אין מה "להזדקק לה".
יתרה מכך, אין מי שמוכן לשלם על הפרוצדורה היקרה של שריפת הגופה, והמנוחה אינה יכולה לכפות על גורם שלישי לשאת בעלויות אם לא שמרה לשם כך כסף בצד. בית הדין הוציא צו למשרד החוץ להנפיק אישור להטסת הגופה לישראל. עו"ד גולדפרב דחה את הצו בנימוק שקיבל "הנחיות חדשות" מפרקליטות מחוז ירושלים. ההורים נסעו לפרקליטות, אולם אף אחד לא היה מוכן לדבר איתם. מאוחר יותר התקשרה למשפחה פרקליטה מהמחוז וטענה כי התהליך "לא היה תקין", שכן בית הדין הרבני לא שמע את חוות דעתו של האפוטרופוס הכללי. עו"ד מרטן טען מנגד שאם יש לפרקליטות השגות על צו שיפוטי היא אמורה להגיש ערעור, ולא להחליט על דעת עצמה שלא לקיים צו שיפוטי.
הפרקליטות הגישה לבית הדין בקשה לביטול הצו. לדיון נוסף (בהרכב שלושה) הגיעו שלושה פרקליטים אשר ייצגו את משרד החוץ, את היועצת המשפטית לממשלה ואת האפוטרופוס הכללי. הפרקליטים טענו שאין בכוונת המדינה לממן את שריפת הגופה, ומנגד, שהם לא מכירים בסמכות בית הדין הרבני לפסוק בעניין. לשאלת המשפחה מה הם מתכננים לעשות עם הגופה, ענו הפרקליטים שהם "לא חשבו על כך", ויזדקקו לשאלה רק לאחר שההליך בבית הדין יבוטל וייפתח הליך חדש בבית המשפט המחוזי.
בית הדין פרסם פסק דין שבו אשרר את ביטול הצוואה, והוציא צו חדש להטסת הגופה. הפרקליטות התעלמה גם מהצו החדש, וחודש וחצי לאחר מכן הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בדיון שנערך בפני הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז והרב צבי בן־יעקב, חזרה הפרקליטות על עמדתה שלפיה המדינה לא תישא בעלות שריפת הגופה. "משכך", פסק בית הדין הגדול, "יש לקיים פסיקת בית הדין קמא, להביאה לקבורת קבע בארץ ישראל בהקדם האפשרי". מה עשתה הפרקליטות בתגובה? פשוט התעלמה מפסק הדין.
לאחר שנה ורבע, בתחילת החודש, התקיים דיון בוועדת חוקה שאליו הוזמנו הפרקליטים המטפלים בתיק. הפרקליטים לא טרחו להגיע לדיון בטענה שהם הונחו מגבוה להתעלם ממנו. רק בשבוע שעבר, כשאנחנו העיתונאים התחלנו לרחרח, החליטה הפרקליטות באופן מפתיע להסיר את ההתנגדות. באישון ליל הוטסה הגופה ארצה, לאחר שבמשך שנה וחצי (!) שכבה במקרר בשווייץ.
אף אחד לא יפצה את ההורים על הסבל שנגרם להם, אף ועדה לא תחקור את האירוע האומלל, והשאלות הקשות ימשיכו לנסר בחלל: האם פרקליטות המחליטה על דעת עצמה אילו צווים שיפוטיים היא מכבדת ואילו לא, יכולה להטיף לאחרים על "כיבוד שלטון החוק"? ומדוע הפרקליטות מנהלת קרבות אגו עם בית הדין הרבני על חשבון הורים אומללים שרק רוצים להביא את בתם לקבר ישראל?
