החות'ים הם חלק קטן מהציר הרחב ששולט בנתיבי השיט

דונלד טראמפ פתח השבוע במערכה עזה נגד החות׳ים בתימן. העילה המיידית – התקיפות החוזרות של החות׳ים נגד צי ארה"ב וספינות הסוחר של אמריקה, ושיבוש נתיב שיט מרכזי בעולם. אבל טראמפ נלחם בקרב של אתמול, משום שהחות׳ים הם רק חלק מאיום אסטרטגי הרבה יותר רחב.

מועדון BRICS, שהתרחב לאחרונה וקיבל לתוכו את מצרים, איחוד האמירויות ואינדונזיה, מחזיק בכמעט כל מצר חשוב באירו־אסיה. רק הסתכלו על מפת העולם: תעלת סואץ, כף התקווה הטובה, מצרי מלאקה, מצרי הורמוז והים הדרומי של סין – מדינות BRICS סמוכות לכל נתיב שיט חשוב. ואף שהמועדון אינו ברית צבאית, הוא מקל על שיתוף פעולה צבאי בין חברותיו.

איראן, רוסיה וסין קיימו החודש במפרץ עומאן את תרגיל "חגורת הביטחון הימי 2025", שכלל בין השאר תרגולי ירי חי נגד מטרות ימיות ואוויריות. בתרגיל השתתפו גם משקיפים מקטאר, מאיחוד האמירויות ומאזרבייג׳ן. התרגיל משפר את התיאום הצבאי בין הציים ויכול להכין אותם למקרה ש״יצטרכו להגן״ על המפרץ הפרסי מפני תוקפן חיצוני, כמו ארה״ב. גם דרום אפריקה עורכת מעת לעת תרגילים ימיים עם רוסיה וסין, ולאחרונה מצרים גם היא ערכה תרגיל ימי עם הצי הסיני.

אחת הטעויות של אנליסטים כשהם מנסים להעריך את העוצמה הצבאית של סין מול ארה״ב היא להשוות יכולות וכלים בלי לקחת בחשבון את ההקשר האסטרטגי.

לסין אין נושאות מטוסים רבות כמו לאמריקה (11, ועוד שתיים בהליכי בנייה וחמש בהליכי תכנון). הצי שלה בנוי להגנה על המים הקרובים לחוף ולשליטה בהם, אך הצי האמריקני הוא צי ״מים כחולים״, הבנוי להקרנת כוח ולפעולה הרחק מבסיסי האם שלו. כשמשווים את נושאות המטוסים האדירות של אמריקה למשחתות הסיניות, אי אפשר לא להתרשם מהעוצמה האמריקנית.

יש רק בעיה אחת – סין לא צריכה להילחם הרחק מן החוף. לא בעשור הקרוב.

טאיוואן, ים סין הדרומי, המפרץ הפרסי – כולן זירות קרובות לחוף. הנוכחות של בעלי ברית ליד כל הזירות הללו פוטרת את בייג׳ינג מהצורך בצי שיכול לפעול הרחק מבסיסי האם. היא זקוקה רק לכך שמדינות ידידותיות יתמכו לוגיסטית בצי שלה ויגנו על חופיהן שלהן – או אפילו טוב יותר: יפעלו בעצמן.

כדי להמחיש את האיום, דמיינו את התרחיש הבא. אחרי שהחות׳ים החלו לירות על אוניות סוחר בים האדום ומונעת את השיט לנמל אילת או לנמלי חיפה ואשדוד דרך תעלת סואץ, דרום אפריקה מודיעה שתעצור אוניות סוחר בדרכן לישראל. לא חלילה כתמיכה בחות׳ים, אלא כדי למנוע העברת נשק לישראל. אתם יודעים, בהתאם להחלטת עצרת האו״ם שקראה להטיל עלינו אמברגו. בימים כתיקונם כף התקווה הטובה אינו נתיב סחר עמוס בין מזרח אסיה לאירופה, אבל אחרי המתקפות החות׳יות רוב צי הסוחר העולמי החל להשתמש בנתיב. דרום אפריקה שולטת בו. מה מדינת ישראל הייתה יכולה לעשות מול לחץ כזה? מה ארה״ב הייתה יכולה לעשות?

תרחיש אחר: בתגובה ללחץ אמריקני על מצרים לקבל עזתים, קהיר מודיעה שלא תאפשר עוד תנועה של הצי האמריקני בתעלת סואץ. האמריקנים מפסיקים מיד את הסיוע הכלכלי למצרים, ובתגובה בייג׳ינג מציעה סיוע משלה. הצי האמריקני נאלץ עכשיו לנוע סביב אפריקה, ליד חופיהן של מדינות BRICS כמו ניגריה או דרום אפריקה. לאמריקנים אין בסיס ימי בחוף המערבי של אפריקה. מה יקרה אם ספינה תיפגע במהלך המסע?

התרבות האסטרטגית של סין מעדיפה צבירת כוח על פני השימוש בו. הרעיון הוא להגיע למצב של יתרון ברור על היריב, ולהביא אותו להיכנע ללא מאבק. באופן איטי ושיטתי, סין מקרבת אליה את המדינות השוכנות סמוך לצירים אסטרטגיים. היא לא צריכה שהן יצאו למלחמה נגד ארה״ב: היא רק צריכה שהמתכננים האסטרטגיים בוושינגטון יחששו שנתיבי אירו־אסיה ייחסמו בפניהם.