השבוע נשבר שיא חדש בשיאי השפל של הפוליטיקה הישראלית: פתיחה במלחמה – ההכרעה הקשה ביותר שממשלה יכולה לקבל, החלטה של חיים ומוות במובן הכי פשוט ומיידי – הפכה גם היא לחלק מהמסחרה הפוליטית. אתה רוצה קואליציה ותקציב? תן לי מלחמה! קשה לבטא במילים את עומק השפל של הסיטואציה הזו, שלמיטב ידיעתי אין לה תקדים בשום מדינה דמוקרטית. והרי ממה נפשך: אם המלחמה מוצדקת וחיונית, ראוי לקיימה גם בלי קשר לכניסה לקואליציה; ואם איננה חיונית, אסור לקיימה גם אם מאן־דהו לא ייכנס לקואליציה.
גם הצהלה שאחזה בחוגי הקואליציה ותומכיה נוכח החזרה למלחמה נראית קצת משונה. במלחמה נהרגים כידוע לא רק אנשי האויב. נכון, לעיתים מלחמה היא הכרחית וראוי לקיימה, אבל החלטה כזו צריכה להתקבל בחרדת קודש, לא בצהלה על הישג פוליטי. נראה שהעימות הקשה ורב השנים בין הימין והשמאל הצליח להשבית כל היגיון ורגישות אנושית. וכך, אנשים שמחים על חידושה של מלחמה לא רק כי הם חושבים שהיא חיונית, אלא גם משום שהיא מבטאת עוד ניצחון על השמאל, שהתנגד לכך.
אני רוצה לשים נפשי בכפי, ולנסות להשבית קצת את השמחה. האם יש בכלל היגיון בחידוש המלחמה בעת הזו? למלחמה בעזה היו מראשיתה שתי מטרות: השמדת צבא חמאס, והחזרת החטופים. ניסיון של 17 חודשים מלמד בבירור כי המלחמה הביאה להרבה יותר נרצחים והרוגים בקרב החטופים לעומת אלו שהביאה לשחרורם – שלא לדבר על אלה שהעינויים והתנאים הקשים שבהם הוחזקו רק החריפו בעקבות הלחימה.
אני לא שייך לאלה שחושבים שהחטופים מעל הכול; עתידה הכולל של המדינה חשוב יותר. והרי מדינה יוצאת למלחמות חיוניות גם כשהיא יודעת בבירור שייהרגו בהן רבים מבניה. ואכן, בשנה הראשונה של המלחמה חשבתי שהנחלת מכה אנושה לחמאס חשובה יותר מהחזרת החטופים. אבל בחודשים האחרונים השתנתה המשוואה. חמאס הוכה קשות; ומנגד, כל מי שמבין במלחמות אומר שאין מצב של חיסול צבא או ארגון טרור עד החייל האחרון שלו. אתה צריך לגרום לצד השני תבוסה קשה כזו שהוא עצמו ירצה להפסיק להילחם.
לו היינו נלחמים מול מדינה, סביר להניח שהיא מזמן הייתה נכנעת ומפסיקה את הלחימה. אבל מדובר בארגון טרור פונדמנטליסט־משיחי, שהרג אנשיו אינו מהווה שיקול עבורו. כבר הרגנו 40 אלף עזתים, ועדיין רצונם של אנשי חמאס במלחמה לא ירד כמלוא נימה. המסקנה ההגיונית: גם אם נהרוג עוד 20 אלף או 40 אלף, זה לא ישנה את המוטיבציה החמאסית. מה שיכול לשנות את המשוואה הוא רק לקיחת מושכות ההנהגה האזרחית של עזה מידי חמאס, ובראש וראשונה חלוקת הסיוע ההומניטרי. לשם כך יש שתי דרכים בלבד: או ממשל צבאי ישראלי, או קבלת התוכנית המצרית שיוצרת מטרייה בינלאומית למנהיגות פלסטינית מקומית. כשלעצמי אני מעדיף את האפשרות השנייה, אבל הייתי מוכן לקבל ולכבד גם את האפשרות הראשונה. מה שבלתי נסבל היא העובדה שממשלת ישראל לא מקדמת כבר שנה וחצי אף אחת מהאפשרויות, וחוזרת כעת לעשות עוד מאותם דברים שעשתה בחודשים שעברו – אולי ביתר עוצמה. זוכרים מה אמר אלברט איינשטיין על אנשים מהסוג הזה?
באופן פרדוקסלי, ההיגיון של תומכי חידוש הלחימה דומה באופן חשוד להגיונם של מתכנני תהליך אוסלו. בשני המקרים הנחת היסוד היא ההערכה האומניפוטנטית, הכול־יכולה, של כוחנו. מספיק שנעשה מה שנראה לנו נכון, והכוכבים יסתדרו. אם נעשה את הוויתורים הנכונים יבוא שלום, ואם נלחץ צבאית יבואו החטופים וחמאס ייכנע. מה לעשות שבשני המקרים יש גם צד שני, שאת עמדותיו ואופיו צריך ללמוד לעומק, ולא להניח שהוא פועל לפי ההיגיון שלנו.
מלחמה היא דבר קשה ואכזרי, ןבמיוחד לעם היהודי, עם קטן ולמוד סבל, שרק לפני 80 שנה איבד שליש מבניו. יציאה למלחמה צריכה להיות צעד אחרון, וגם במהלכה יש לנקוט משנה זהירות כדי לאזן בין ההצלחה בקרב ובין מספר האבידות. בוודאי שלא לצהול נוכח יציאה למלחמה או להתייחס אליה כאל סחורה פוליטית.
