אני שייך לשבט הכי קטן בישראל: האנשים שבנימין נתניהו לא מעורר בהם רגשות עזים. בעיניי נתניהו אינו גאון וגם לא מפלצת, אלא מנהיג עם יתרונות וחסרונות. הוא האחראי העיקרי לטבח שמיני עצרת, והוא האחראי העיקרי למבצע הביפרים ולחיסול נסראללה. מנקודת המבט הזו אני קורא את אמירותיו האחרונות, וחושב שהוא עבר את הגבול. לא ייתכן שראש ממשלת ישראל שולח חיילים לקרב – ימניים ושמאלנים גם יחד – ובמקביל מצייץ נגד "הדיפ-סטייט בשירות השמאל". כתומך של הממשלה הזו אני רואה כאן קו שבעיניי אסור לחצות: אדוני ראש הממשלה, אינך ראש ממשלת הימין; אתה ראש ממשלת ישראל.
כבר שנה וחצי שאנחנו בעיצומה של מלחמה. כיוון שלמלחמה אין בינתיים סוף, אנחנו לא יודעים איך לפרש אותה. אם מחר נחסל את תוכנית הגרעין של איראן, הרי שהתקופה הזו תקבל בדיעבד משמעות של מאבק הרואי לישועה. אך בינתיים אנחנו נבוכים. במצב כזה, כל מה שנותר לנו הוא אמון. אנחנו יכולים רק לבטוח איש ברעהו, לבטוח בכוחות הפנימיים שגנוזים בעם הזה, ולבטוח במנהיגינו שהם יודעים מה הם עושים; או חלילה לא לבטוח בכל אלו.
וכאן יש תפקיד חיוני למנהיגינו: אם הם רוצים לזכות באמון, הם חייבים להקרין אמון. מותר להתווכח, אך אסור להתנכר, וגם כשמדובר בוויכוחים – מה שמותר לפובליציסט מן השורה אסור למנהיג העם. נכון להיום, נתניהו אינו עומד במבחן הזה. הוא מקרין חשדנות בכל המוסדות הממלכתיים, בכל המנהיגים הפוליטיים וכמעט בכל המחנות החברתיים, ובתמורה הוא זוכה לחשדנות מכל אלו. צ'רצ'יל, שנערץ על נתניהו, הצליח לכונן אחדות בזמן המלחמה; נתניהו לא מצליח, ואולי לא מנסה.
אינני טוען שחשדנותו של ביבי חסרת בסיס, ודאי שאינני טוען שהוא התחיל. למעשה, אני נוטה לחשוב להיפך. אני עוד זוכר את נתניהו הצעיר: את השגריר הכריזמטי שהגיע מארצות הברית והפך לכוכב התקשורת ולמטאור פוליטי. אני עוד זוכר את נתניהו האופטימי מורד אז במוסכמות הפוליטיקה ובוחר במצפונו. למשל, מצביע נגד מפלגתו בנוגע לבחירה הישירה לראשות הממשלה; למשל, מקים ממשלה רזה, מעוטת שרים ויעילה. לצידו עמדו אז אישה צעירה וחייכנית ושני פעוטות חמודים, ששמחו לשתף פעולה עם כלי התקשורת – עד שאלו הפכו את חייהם לגיהינום. אחרי שפוליטיקאים יריבים בגדו בו ועיתונאים מרושעים השפילו את ילדיו, אי אפשר להאשים את נתניהו על שהפך לחשדן כרוני. אבל מה זה עוזר לנו, ומה זה עוזר לו.
ב-1908 פרסם הדיילי טלגרף ריאיון קטסטרופלי עם קיסר גרמניה וילהלם השני. הקייזר אמר שם שרוב הגרמנים לא אוהבים את הבריטים, שהאנגלים "מטורפים כמו ארנבים", ועוד פנינים מעין אלו. האנגלים והגרמנים גם יחד הוכו בהלם, והפרשה נחשבת כאחד הגורמים שסללו את הדרך למלחמת העולם הראשונה. לקייזר וילהלם היו תירוצים לכישלון הזה: המראיין עצבן אותו, הפקידים שהיו אמורים לערוך את הריאיון התרשלו, הדובר שלו היה בחופשה. אך מה עזרו התירוצים? בסופו של דבר ההיסטוריה זוכרת את המנהיגים ואת התנהגותם, ולא את האנשים הקטנים שהתרשלו, שעצבנו ושהטרידו אותם. ההיסטוריה תזכור את נתניהו, ולא את אלו שהציקו לו; והיא תשפוט אותו על הישגיו, לא על תירוציו.
כדי לזכות באמון רחב יותר, נתניהו חייב להאמין יותר. גדול מלמדי הזכות בעם ישראל, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הסביר למה כדאי להאמין באנשים: האמון לא תמיד משקף את המציאות, אך הוא יכול לעצב אותה. "על ידי זה שאינו חושדו שעושה לו מחמת רשעות – מקרב לבבו אליו, ואז ממילא יושג לו שלום מאתו". אסור להיות נאיבי: יש אנשים שבאמת אסור להאמין להם ואסור להאמין בהם. אך אי אפשר לריב כל הזמן עם כולם בכל החזיתות. לא ייתכן שכל הפוליטיקאים מהאופוזיציה חדלי אישים, שכל העיתונות מושחתת, שכל מערכת המשפט רקובה, שאין שום דרך להקים ועדת חקירה ממלכתית, שאין טעם לדבר עם השמאלנים. אם זה באמת המצב – אנחנו ממילא אבודים; ואם זה לא המצב – מוטב לחטוא בעודף אמון מאשר במחסור בו.
