ביום שישי בצהרים הטילה השופטת בית המשפט העליון כנפי-שטייניץ צו ארעי לפיו תושהה החלטת הממשלה להדיח את ראש השב"כ, עד לדיון שיקבע בהקדם.
הוצאת הצו על ידי בג"צ עד לדיון הייתה צפויה. אכן, בעולם אחר ניתן היה לצפות לדחייה על הסף של עתירה הנוגדת חוק ברור כמו חוק השב"כ, אך בבית המשפט העליון של העשורים האחרונים, אשר לא מעלה על דעתו את קיומם של נושאים שהם בסמכותן הסופית של רשויות אחרות, הצו אינו יוצא דופן, ומטרתו למנוע את יתור הדיון, שעל פי הצו יקבע בהקדם, עוד בטרם מועד הפיטורין על פי ההחלטה.
אך צו בית המשפט לא נותר המילה האחרונה. בתוך כשעתיים הוציאה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, מכתב שמבהיר את עמדתה לעניין צו בג"צ, בו קבעה כי על הממשלה להימנע מכל פעולה לקידום מינוי ראש שב"כ חדש, "לרבות קיום ראיונות". עמדתה זו של מיארה היא פרשנות קיצונית, ולמעשה, לא מסתברת של החלטת בג"צ.
כאמור, מטרת צו ארעי בבג"צ היא למנוע שינוי מצב בלתי הפיך, בטרם דיון. אם רונן בר מפוטר, וראש שב"כ אחר מתחיל בכהונתו, המצב בלתי הפיך. אם הוא לא מפוטר, ובינתיים הממשלה ממשיכה להכין את הקרקע עם ראיונות, לא נוצר שום שינוי מצב. היו ראיונות, אז מה. ראיונות אינם מעשה שלטוני, אינם קביעת עובדות בשטח ואם תתקבל העתירה, לא ישנו דבר. לעומת זאת, במצב ההפוך בו העתירה תידחה, וטרם החל הליך ראיונות, תישאר מדינת ישראל לתקופה לא מבוטלת עם ראש שב"כ שנקבע כי פוטר כדין, מבלי שנמצא לו מחליף.
יותר מכך, ברור שהחלטת בג"צ לא נועדה לעכב את ההחלטה, אלא למנוע מחטף בטרם דיון. לראיה – בג"צ קבע במפורש שעל הדיון להתקיים עוד בטרם מועד סיום הכהונה של רונן בר, החלטה שהאופן הסביר לפרש את הכוונה מאחוריה הוא שאין רצון להביא למצב בו לאחר חלוף תאריך הפיטורין, אין בהירות לגבי כהונת ראש השב"כ.
אך היועמ"שית בשלה. במסגרת המסורת אותה פיתחה לעצמה לתקוע החלטות כמה שיותר, להקצין כמה שיותר, ליצור קיטוב כמה שיותר, בחרה מיארה בפרשנות מופרכת לפיה משמעות ההחלטה של בג"צ, שכאמור, קבע בכוונה דיון מהיר עוד בטרם מועד הפיטורין, היא שאי אפשר להתחיל לנהל הליך ראיונות ובדיקות במקביל, מה שבאופן בלתי נמנע יגרום לכך שגם אם בג"צ יאשר את המשך ההליך, ייווצר בהליך עיכוב מיותר.
בגלל המצב המשפטי האבסורדי שקיים במדינת ישראל, פרשנות יועמ"שית שמנוגדת לקריאה הפשוטה של החלטה כפי שהיה מבין אותה כל עורך דין זוטר, הופכת למחייבת. כל פעולה כנגד פרשנותה, תיחשב בעיני רבים כמשבר חוקתי והתנגשות בין רשויות (על אף שהיועמ"שית היא חלק מהרשות המבצעת, אם כי ספק שהיא עצמה זוכרת זאת). למעשה, עמדתה של מיארה כה מקניטה ולא סבירה, עד שדומה שמטרתה היא לוודא כי הממשלה "לא תתאפק" ותפר את עמדתה.
החלטה זו של היועמ"שית, אותה תקיעת מקל בגלגלים גם כשהרכב בכל מקרה לא צפוי לנסוע לשום מקום, אינה יוצאת דופן. בשלב זה, דומה שהיועמ"שית מנסה לקחת כל עמדה מטעמה לאבסורד דווקני, כדי לוודא אי ציות לקביעותיה, וקיום של משבר חוקתי. החלטה זו של מיארה אינה החלטה "גדולה" או גורלית, אך היא בהחלט החלטה מייצגת – בכל צומת בו ניתנת לה האפשרות לסכל פעולה ממשלתית שאינה לטעמה, היא תבחר בה ללא כל היסוס, תוך מתיחת גבולות המשפט והפרשנות עד לאבסורד.
ניתן לבקר את הממשלה על אופן פיטוריו של רונן בר, ובכלל, על חוסר הרגישות בה היא מתנהלת בתקופת מלחמה, אך גם אין מנוס מלקבוע שההתנהלות של מיארה היא חסרת תקדים בדווקנותה ובקנאותה בתחום הייעוץ המשפטי, תחום שראה כבר הרבה.
העניין הזה רחב מפיטורי בר, שתחשבו עליהם מה שתחשבו, והתחיל לפניהם. בראש מערך הייעוץ המשפטי לממשלה, גוף שצבר כוח אדיר, עומדת יועצת משפטית לממשלה שאין שום דרך לקרוא את החלטותיה באופן נקי, כאילו רק שיקולים משפטיים עומדים מאחוריהם. פקידה, אמנם בכירה, שהחליטה ששום דבר שלא מתרחש לפי החליל שלה, לא יתרחש.
האם לממשלה יש אחריות לאופן ולנימה בה מתנהלת הוויכוח המשפטי בישראל? מופרך להגיד שלא. אבל הגיע הזמן שגם תומכי המצב הקיים, יתחילו להודות שאולי גם השחקנים שלהם תורמים בדרכם לאותה הנימה, שלא מאפשרת להתייחס לשום סוגיה בצורה עניינית, שמביאה לכך שאי אפשר להניח כוונות טובות אצל אף אחד מהצדדים. הדרישה לשינוי המצב לא יכולה להיות מוטלת רק על צד אחד.
