מוקדם להעריך כיצד תיראה הקדנציה של הרמטכ”ל הטרי אייל זמיר, אך לפחות בנושא משמעותי אחד כבר ניכרת הרוח החדשה הנושבת במסדרונות המטה הכללי. הדחתם המיידית של שני אנשי מילואים בחיל האוויר שפרסמו ציוצים על כוונתם לסרב להתייצב, בלי להמתין לבירורים מיותרים ובלי לגלות אפילו נימה של היסוס, ראויה לכל שבח. גם צבא המילואים הוא בראש ובראשונה צבא, ולסרבנות מכל סוג אין מקום במדינה חפצת חיים. ומאחר שלא מדובר בחיילים בסדיר או בקבע, שהצהרות כאלו היו מביאות אותם אל הכלא הצבאי, הדחה היא התגובה המתבקשת. תגובה חדה ונחרצת נדרשת במיוחד בעת הזו נוכח הרוח הרעה המנשבת ברחובות, ועלולה לזלוג מהם לתוך שורות הצבא.
ויכוח ציבורי על צעדי הממשלה הוא לגיטימי. מותר לחשוב שהחזרה למלחמה היא שגיאה נוראה, שפיטורי ראש השב”כ הם אסון, ושוהדחת היועצת המשפטית לממשלה היא קץ הדמוקרטיה. מחאה אזרחית, אפילו עזה וקשה, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חיה ובועטת. אך גם במדינה דמוקרטית קיומו של צבא מבוסס על משמעת, ושימוש בסרבנות שירות כמנוף לחץ פוליטי נמצא מחוץ לגבולות הלגיטימיים של המחאה.
היסטוריונים נוהגים לומר שהשאלה “מה היה קורה אילו?” אינה לגיטימית במחקר ההיסטוריה. אך קשה שלא להרהר בשאלה כיצד היו נראות השנה וחצי האחרונות בשיאם של ימי המחאה נגד הרפורמה לו היה הרמטכ”ל הלוי מגלה נחרצות דומה אל מול האיומים בסרבנות שנשמעו אז. האם הסחף היה נעצר, והפגיעה הקשה בכושר ההרתעה של מדינת ישראל הייתה נמנעת? האם ניתן היה להניא את הנהגת החמאס מלהגיע למסקנה שמדינת ישראל נמצאת ברגע פגיע במיוחד, שבו ניתן לנצל את חולשתה? השאלות הללו תישארנה פתוחות בשלב זה, אך תגובתו של הרמטכ”ל זמיר לניצני הסרבנות ראויה לכל שבח. רק כך יש להגיב לניצני סרבנות – בלי “רגישות” ובלי ניסיונות מזיקים להבין ללבם של מי שפועלים לפורר את לכידותו של צה”ל. בדרך הזו ניתן יהיה להתמודד עם הניסיונות הגוברים הנעשים בימים אלו לפורר את החוסן הלאומי הישראלי ככלי במאבק הפוליטי.
תופעה מקבילה, ולא בהכרח חיובית ממנה, היא “המילואימניקים המתמידים”, שמשרתים ברציפות או כמעט ברציפות מאז 7 באוקטובר. בחלק קטן מהמקרים מדובר במי שהעלייה מחדש על מדים, בגיל 30 או 40, הטעינה את חייהם במשמעות שחסרה להם באזרחות. גם לאחר שיחידתם יצאה להפוגה הם מתקשים לשוב לשגרה האפורה. במקרים רבים יותר מדובר במי שאיבדו את עבודתם בעקבות שירות מילואים ממושך. המשך שירות המילואים הרציף, תוך דילוג בין יחידות שונות הזקוקות לשירותיהם, הוא הדרך שלהם להמשיך ולפרנס את משפחתם. הם לא נהנים מהמילואים הממושכים, ולא פעם נשחקים עד דק תחת עומס השמירות והמטבחים, אבל נותרים על מדים בגלל שילוב קטלני של אינרציה וחוסר ברירה.
שתי התופעות הללו קשורות זו בזו באופן עמוק. ה"מילואימניקים המתמידים" ממלאים את מקומם החסר של הלא־מתייצבים. בכמה מגדודי המילואים שמשרתים כעת בעזה, ביו"ש ובצפון מגיע חלקם לכדי כמעט שליש מסדר הכוחות. בעגת ניהול כוח האדם הצה"לי הם מכונים “מסופחים”, חיילים שאינם בשר מבשרה של היחידה אלא מצורפים אליה זמנית. בחלק מהמקרים הם הופכים לחלק מהעשייה הצבאית, אף שאינם חלק אורגני מהיחידה. בגדודים אחרים הופכים המסופחים לחוטבי העצים ושואבי המים, תורני המטבח והשומרים בש"ג. לא פעם הפערים הללו בלתי נמנעים, משום שאותם מצטרפים לא עברו הכשרה צבאית מתאימה למשימותיה של היחידה, בעוד תורנות מטבח או שמירה יכול לעשות כל חייל.
כך או כך מדובר במציאות בעייתית, שמביאה להיווצרות “מעמדות" בסביבה הצבאית, חיילים אורגניים לחוד ומסופחים לחוד. מפקדי הגדודים היו שמחים לוותר על שירותיהם של אותם מסופחים, אך הפער בין היקף המשימות המוטל עליהם ובין כוח האדם ההולך ומצטמק מציבים אותם בהכרעה בין שתי ברירות רעות: שחיקה בלתי אפשרית של חייליהם שתעלה להם בהגדלת הנשירה, או שימוש בכמות גדולה של מסופחים על כל המחירים הערכיים והמבצעיים הכרוכים בכך.
השילוב בין התופעות השונות מערער את המרקם החברתי של היחידות ומעמיד בסימן שאלה את מוכנותן למצב חירום דרמטי, כזה שידרוש גיוס מילואים מלא. האם במצב כזה השורות יחזרו ויתמלאו, או שהגדודים שיאבדו את המסופחים ימצאו את עצמם בכוח אדם חסר כשהם אינם מסוגלים לעמוד במשימותיהם?
