נורת החשד הראשונה באשר לכותרות ה"פרשה" – קטארגייט – הנוכחית צריכה להידלק במוחו של צרכן התקשורת הנבון כבר בשלב ההבנה שהיו מי שהחליטו לקחת אירוע שטרם ברור אם הוא פלילי בכלל, ולעטוף אותו במיתוג שנועד לייצר קישור לפרשה פוליטית מיתולוגית, זו שהובילה להתפטרות של נשיא ארה"ב. כשכיוון פגיעת החץ כל כך ברור, כדאי לכל הפחות לחשוד שהוא קודם כל נורה ורק לאחר מכן סומנה המטרה.
ייאמר כבר עכשיו המובן מאליו: ברמה העקרונית מעורבות של מדינות זרות במימון אנשים שעובדים בסביבת ראש הממשלה היא בהחלט אירוע חמור ובעייתי. כשמדובר על הממשל הקטארי שנותן חסות לטרור החמאסי, הדבר חמור כפליים. תפקידן של רשויות החוק בישראל לחקור חשדות למעשים פליליים, וכתמיד – ייתכן שהחשדות יובילו לכדי כתבי אישום, ובמידה ויתברר שאכן נעברו עבירות, המבצעים יצטרכו לשאת בעונש. אלא שבינתיים כל זה לא קרה, ויש סיבות טובות מאוד להמתין בשלב זה עם הקפיצה למחוזות ה"רעידת אדמה", "אירוע בלתי נתפס" או הכרזות על "מזוודות כסף מקטאר ללשכת ראש הממשלה".
הסיבות בגינן לא כדאי להזדרז ולצאת בהכרזות, מוכרים לכולנו: "פרשת הצוללות", "תיק 1000", "תיק 2000", תיק 4000"; "פרשת השוחד", "סיקור אוהד", "השמפניות והסיגרים", "פרשת המעונות"; "פרשת החשד לסחיטת קצין באמצעות תיעוד אישי רגיש, על ידי ראש הסגל בלשכת רה"מ", ועוד ועוד פרשות שפעם אחר פעם מתנהלות על פי אותו תרחיש: פרשייה מסמרת שיער שמזעזעת את אמות הסיפין מודלפת על ידי הרשויות או נחשפת על ידי עיתונאי. כלי התקשורת של השמאל עטים עליה כמוצאי שלל רב, ומהדהדים אותה מבוקר עד ערב. תמימים (ולעיתים מיתממים) מימין מצטרפים לזעזוע, ואומרים שהפעם אין מנוס מלהודות שהדברים אכן נראים חמורים. אלא שאז חולף זמן מה, קצר יותר או פחות, ומתברר שבין הפרסומים לבין המציאות, המרחק רב.
חלק מאותן פרשיות התגלו כמופרכות לחלוטין, מעטות מתוכן אכן הסתיימו במשהו – אך תמיד זוטי דברים. פעם אחר פעם ההר הוליד לכל היותר עכבר. מעל כולן ניצב, כמובן, משפט האלפים. כבר בשלבי התנהלותו הנוכחיים והבלתי נגמרים, עולה תמונה ברורה שגם אחרי השקעת משאבי העתק של רשויות החוק, התרגילים המלוכלכים, הפרשנויות הדחוקות, והמאמצים הבלתי נלאים – הפרקליטות והמשטרה רחוקים מלהוכיח איזשהו מעשה פלילי מצד ראש הממשלה או מי מאנשי לשכתו.
אין לדעת מה יעלה בגורלה של הפרשה הנוכחית. חלק מפרטיה חסויים תחת צו פרסום, אך אפשר להסביר את הדברים בקצרה: על פי הפרסומים, לוביסט אמריקני שבין הלקוחות שלו נמצאת גם ממשלת קטאר, העביר כסף לאיש עסקים ישראלי; אותו איש עסקים ישראלי שילם לאלי פלדשטיין שעבד עם לשכת רה"מ. מה מתוך הפרסומים הללו נכון? קשה לדעת. שאלת מקור הכספים והמודעות של המעורבים השונים באירוע גם היא לא ברורה. מעבר לכך, גם אם חוליה אחת בשרשרת אכן התקיימה, הדבר לא מעיד על נכונותה של חוליה אחרת, וכמובן שהמרחק מכאן ועד השפעה של ממשלת קטאר על לשכת רה"מ הוא רחוק. נתניהו עצמו, חשוב להדגיש, אפילו לא חשוד באירוע.
יש סיבות טובות להמתין כרגע עם הקפיצה למחוזות ה"רעידת אדמה" ו"אירוע בלתי נתפס"
אלא שכל זה לא מעניין את מי שבחרו במיתוג של "קטארגייט". מבחינתם העניין הוא שליטה בסדר היום התקשורתי-ציבורי. כשירצו ללחוץ על הנקודה הרגישה של אחינו החטופים הם יהללו את ממשלת קטאר כמתווכת שפועלת לשחרור החטופים, בניגוד לממשלת ישראל הרעה והאיומה שחפצה במות החטופים. כשיזהו את ההזדמנות "לעקוף את נתניהו מימין", הם לפתע ידברו על הממשל הקטארי כפי שהוא – משטר תומך טרור שמקדם את שנאת ישראל בעולם – ויטענו שללשכת רה"מ שעובדת איתו. בדיוק כפי שאותו חוק יכול להיות יום אחד "חוק הגיוס שיפתור את הבעיה ההיסטורית של החרדים", וביום האחר לזכות בכינוי "חוק ההשתמטות" – הכול שאלה של מיתוג, בהתאם לצורך הפוליטי של השעה.
כשעוד "פרשייה" פורצת בקול תרועה רמה אל השיח התקשורתי-ציבורי עטופה במיתוג יח"צני ברור, מומלץ לחכות לפני שקופצים למסקנות. טוב יעשה צרכן התקשורת הנבון אם יסמן לעצמו את מי שהתהדרו בעבר בהכרזות פזיזות שלא תמיד התגלו כנכונות, וייזהר מלקבל את דבריהם הנחרצים גם בפרשה הנוכחית. בינתיים אפשר לנשום עמוק, ולהתעלם בנינוחות מהעיסוק התקשורתי האובססיבי ב"קטארגייט". חבל על ההשקעה, הרי בעוד רגע תצוץ לה, לגמרי במקרה, פרשייה אחרת.
