את ההזדמנות הראשונה שלי בשוק העבודה קיבלתי בזכות היותי אישה. הייתי סטודנטית טובה למחשבים, אבל מתוך ארבעים מועמדים למשרת תכנות נבחרתי משום שלא היו די נשים בחברה – פחות מעשרה אחוזים. המעגל נסגר עשור מאוחר יותר, כשעבדתי בחברה אחרת. חודשיים אחרי ששבתי מחופשת לידה פוטרתי לצד 300 איש נוספים – גברים ונשים כאחד. אולם במקרה שלי ההנהלה הודתה בגילוי לב שהפיטורים שלי נובעים מזה ש"לא הייתי בסביבה בזמן האחרון". אז האם משתלם להיות אישה בעולם התעסוקה או לא? נראה שהתשובה מורכבת. לאחרונה התפרסמו בעיתון זה שני מאמרים שעשויים לענות על השאלה.
תחת הכותרת "אוכל לילדים" הציג יהודה יפרח את "הלכת שרגאי", שלפיה כאשר מוגשת תביעת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה – שמחייב במזונות את מי שמרוויח יותר, גבר או אישה – אפשר לערער על הקביעה בבית הדין הרבני, הפוסק לפי ההלכה שמחייבת במזונות את הגבר. לגבר, לעומת זאת, אין אפשרות לערער. השופט נעם סולברג מסכים כי ההסדר לא שוויוני, ובכל זאת מצדיק אותו: "נוכח הרציונל שבבסיס הלכת שרגאי – חיזוק כוחן הנחות של נשים בהליך הגירושין – אין מדובר באנומליה".
מנגד, מאמרה של צפנת נורדמן "הפליה מחמת מין", דן בפסיקה שבה הרחיב בית המשפט את חובת ייצוג הנשים גם על משרות אמון. לפיכך, אם חסרות נשים כדי לעמוד בדרישות החוק, מועמד לא יקבל הזדמנות שווה למועמדת. בכך, על פי נורדמן, ההוראה "מחייבת פגיעה בשוויון במובנו הרגיל".
אז מה בעצם נשים רוצות? האם החוק האידיאלי הוא "עיוור מגדר", בלי לתת שום משקל לעובדה שלפנינו גבר או אישה, או שמכיוון שלעיתים הנשים נמצאות בנחיתות, תפקיד החוק לאזן את הקיים ולתעדף אותן?
בריאיון עם שורד השבי אלי שרעבי הוא תיאר את תנאי השבי הקשים שלו: מחנק במנהרה, מכות, הרעבה ורגליים אזוקות. בכל הוויכוחים על עסקת החטופים, החלטה אחת נותרה בטאבו: נשים לפני גברים. היו שדיברו על שחרור כולם יחד, אך מרגע שסוכם על הפעימות – הייתה בעניין תמימות דעים חוצת מגזרים ומגדרים. אפילו משפחות הגברים החטופים לא חלקו על כך. גם בנוגע לשחרור התצפיתניות לפני האזרחים הגברים לא היה ספק. ההבחנה בין אזרח לחיילת זניחה להבחנה בין גבר לאישה. אף לא אחד מארגוני הנשים שנאבקים על שילוב נשים בלחימה העלה טענה שאולי אף בסדר השחרור יש לנהוג בשוויוניות.
יש סיבות טובות להמתין כרגע עם הקפיצה למחוזות ה"רעידת אדמה" ו"אירוע בלתי נתפס"
מתברר שהמציאות חזקה מכל חוק, ולעיתים הדרישה לעיוורון מגדרי פוגעת בנשים. חוק לא משנה את הטבע: נשים הן שיולדות ומניקות ונעדרות מהעבודה – מה ששם אותן במקום פחות טוב מול המעסיק. לנשים יש סיכון יתר בשבי, ומבחינה פיזית הן בדרך כלל כשירות פחות ללוחמה. לכן גברים מגינים עליהן: יוצאים במקומן לקרב, ומשתחררים אחריהן מהשבי.
בדורות האחרונים השתנו הנורמות: נשים עובדות בחוץ, וגברים שותפים בבית. ועדיין, בעיקר נשים הן שיחפשו משרה שתאפשר להן לחזור מוקדם לילדים, מה שחוסם בפניהן תפקידים מסוימים. בנוסף, לרוב נשים מרוויחות פחות מגברים, ולפי ההלכה קשה להן להתגרש שלא ברצון הבעל – מה שמחליש אותן במיקוח על המזונות. החקיקה צריכה להתאים את עצמה למציאות המשתנה, אך לא לייצר מציאות יש מאין. תפקיד החוק לדאוג לשוויון הזדמנויות, אבל השאיפה ל־50־50 בכל תחום מנותקת מהמציאות.
גברים ונשים הם לא אותו דבר, וכל ניסיון להתכחש לכך לא מחזיק מים. מעודדי העיוורון המגדרי צריכים לזכור: המציאות אינה עיוורת.
