חידוש הלחימה בעזה טרם משפיע על תוכנית גיוסי המילואים לשנה הנוכחית, אך אם זו תתמשך, ההשפעה תהיה בלתי נמנעת. כבר היום מתוכננים מרבית המילואימניקים הקרביים לשרת במהלך 2025 כ־70 יום בצו 8, וכאשר מפנים את המבט לעבר שכבת הקצונה מדובר כבר על 100 יום לפחות. העומס חסר התקדים, שנמשך מאז פרוץ המלחמה, משנה לחלוטין את פניו של מערך המילואים הרחק מהעין הציבורית. תופעות בעייתיות הולכות ומתפתחות, ומאיימות על יציבותו ויכולתו לעמוד במשימותיו.
התופעה הראשונה והרחבה ביותר היא אי התייצבות. לא מדובר בסרבנות, אלא במי שפשוט אינם יכולים עוד. העסק שקורס, האישה שמרימה דגל אדום, או המעסיק שמבהיר שעוד תקופת מילואים לא באה בחשבון, גוברים על רוח ההתנדבות והרצון לתת כתף. מה יכול להגיד מפקד לאיש מילואים שמודיע לו שהוא פשוט לא מסוגל לבוא, ואם יבוא בכל זאת, יקיץ הקץ על חיי הנישואין שלו? ומה יעשה אותו מפקד כשמול ההתייצבות למילואים נמצאת על הכף פרנסתו של הלוחם או גורל לימודיו האקדמיים? התוצאה היא הידלדלות גוברת של השורות, שמורגשת בכל היחידות, גם במובחרות ביותר.
מילואימניק הוא אזרח שמחופש לחייל, ולא פעם מגיע הרגע שבו התחפושת הזו כבר לא מצליחה להחזיק מעמד. יש גם מי שחדלים מלהתייצב בעקבות קושי פנימי. הם מחזיקים מעמד בתקופות מילואים קצרות ונרתמים בעיתות חירום, אך כוחותיהם הנפשיים והפיזיים לא עומדים להם בעשייה צבאית ממושכת ושוחקת.
תופעה מקבילה, ולא בהכרח חיובית ממנה, היא “המילואימניקים המתמידים”, שמשרתים ברציפות או כמעט ברציפות מאז 7 באוקטובר. בחלק קטן מהמקרים מדובר במי שהעלייה מחדש על מדים, בגיל 30 או 40, הטעינה את חייהם במשמעות שחסרה להם באזרחות. גם לאחר שיחידתם יצאה להפוגה הם מתקשים לשוב לשגרה האפורה. במקרים רבים יותר מדובר במי שאיבדו את עבודתם בעקבות שירות מילואים ממושך. המשך שירות המילואים הרציף, תוך דילוג בין יחידות שונות הזקוקות לשירותיהם, הוא הדרך שלהם להמשיך ולפרנס את משפחתם. הם לא נהנים מהמילואים הממושכים, ולא פעם נשחקים עד דק תחת עומס השמירות והמטבחים, אבל נותרים על מדים בגלל שילוב קטלני של אינרציה וחוסר ברירה.
שתי התופעות הללו קשורות זו בזו באופן עמוק. ה"מילואימניקים המתמידים" ממלאים את מקומם החסר של הלא־מתייצבים. בכמה מגדודי המילואים שמשרתים כעת בעזה, ביו"ש ובצפון מגיע חלקם לכדי כמעט שליש מסדר הכוחות. בעגת ניהול כוח האדם הצה"לי הם מכונים “מסופחים”, חיילים שאינם בשר מבשרה של היחידה אלא מצורפים אליה זמנית. בחלק מהמקרים הם הופכים לחלק מהעשייה הצבאית, אף שאינם חלק אורגני מהיחידה. בגדודים אחרים הופכים המסופחים לחוטבי העצים ושואבי המים, תורני המטבח והשומרים בש"ג. לא פעם הפערים הללו בלתי נמנעים, משום שאותם מצטרפים לא עברו הכשרה צבאית מתאימה למשימותיה של היחידה, בעוד תורנות מטבח או שמירה יכול לעשות כל חייל.
כך או כך מדובר במציאות בעייתית, שמביאה להיווצרות “מעמדות" בסביבה הצבאית, חיילים אורגניים לחוד ומסופחים לחוד. מפקדי הגדודים היו שמחים לוותר על שירותיהם של אותם מסופחים, אך הפער בין היקף המשימות המוטל עליהם ובין כוח האדם ההולך ומצטמק מציבים אותם בהכרעה בין שתי ברירות רעות: שחיקה בלתי אפשרית של חייליהם שתעלה להם בהגדלת הנשירה, או שימוש בכמות גדולה של מסופחים על כל המחירים הערכיים והמבצעיים הכרוכים בכך.
השילוב בין התופעות השונות מערער את המרקם החברתי של היחידות ומעמיד בסימן שאלה את מוכנותן למצב חירום דרמטי, כזה שידרוש גיוס מילואים מלא. האם במצב כזה השורות יחזרו ויתמלאו, או שהגדודים שיאבדו את המסופחים ימצאו את עצמם בכוח אדם חסר כשהם אינם מסוגלים לעמוד במשימותיהם?
