לפעמים נדמה שגולדקנופף הוא קריקטורה של עצמו. ההתבטאויות שלו קיצוניות כל כך, התנהגותו מפגינה כל כך הרבה אטימות, עד שקשה להאמין שכך אכן נוהג אדם ממשי, ועוד שר בישראל. קודמיו – ח"כים כאברהם שפירא ויעקב ליצמן – לא היו מעזים לנהוג כך.
לאורך כל כהונתו מפגין גולדקנופף יהירות אטומה. כניסתו לפוליטיקה לוותה בהצהרות כמו: "לא ראיתי שמתמטיקה ואנגלית קידמו את המדינה", או: "שבעים שנה אתם מקשקשים ולא עשיתם כלום. תנו לחרדים לנהל את המדינה – ותראו מה יהיה". בשבוע שעבר הצהיר בוועידת החינוך של בית שמש: "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי, הוצאנו באיזושהי דרך לציבור החרדי; לא על כל הדברים אפשר לדבר".
השערורייה הציבורית מתמקדת בחלק הראשון של המשפט, אך הזחיחות היהירה מופיעה דווקא בחלקו השני: מה זה "לא על הכול אפשר לדבר"? הרי הרגע דיברת על זה. האם באמת אתה חושב שלא הבנו כבר מתוך המילים הקודמות מה אמרת ומה עשית? גולדקנופף נשמע כאן כילד שבטוח שאם הוא לא מסתכל על המבוגרים – הם לא באמת רואים את תעלוליו.
כמה ימים לאחר מכן פרסם פסאודו-התנצלות, המלמדת שבעיניו לא הוא הילד הנבער, אלא הציבור הישראלי, שקל לשטות בו במילים ריקות: "בניגוד לאופן בו ביקשו גורמים אינטרסנטיים לפרש את דבריי – לא נעשה דבר בניגוד לכללים. המשרד פועל לטובת כלל האוכלוסיות במדינת ישראל". כבוד השר, איך בדיוק אפשר לפרש את דבריך באופן אחר ממה שהתפרשו?
השיא – לעת עתה – הוא בריקודי השמחה של גולדקנופף לצלילי שירי התועבה "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים"; "נמות ולא נתגייס". לקול השירים הללו נגד "שלטון הכופרים" פיזז גולדקנופף – בעוד הוא-עצמו השלטון.
גם כאן ניפק השר הסבר המעליב את השכל הישר: הזמר החליף את השיר באמצע, וגולדקנופף לא רצה להעליב את החתן ביציאה מהמעגל. בואו נחשוב על תרחיש היפותטי. נאמר שהזמר היה מחליף את השיר באמצע הריקוד למילים אחרות: "באדמו"רים מגור אין אנו מאמינים, ובתקנותיהם אין אנו מתחשבים". האם גם אז היה גולדקנופף חרד לכבוד החתן, וממשיך את ריקודו בשמחה ובצהלה? הרשו לי לשער שלא; אני מאמין שהוא היה מסתער על התזמורת בחמת זעם, או לפחות בורח משם כנשוך נחש.
כדי להציע עוד זווית לתופעת גולדקנופף, אני רוצה להתייחס לציטוט נוסף שלו, מלפני שש שנים, מעט לפני שנכנס באופן רשמי לפוליטיקה: "החברה החילונית בזה לנו, ולא מתחשבת בצרכי הציבור החרדי. פעם מושקה היה כורע ברך בפני הפריץ, אבל תם עידן".
בואו ננתח לרגע את הטקסט הזה. גולדקנופף מציע כאן דימוי: היהודי הטיפוסי, "מושקה", היה כורע ברך ומתרפס לפני הפריץ – אבל התקופה הזו נגמרה. זהו דימוי המוכר לנו מאוד; זהו דימוי בסיסי של הוגים ציוניים למהדרין, שוללי גלות. כך כתב, למשל, הסופר אברהם לוינסון, איש ההסתדרות: "הייתה גם פולין של מטה: הארץ הקלאסית של היהודי שפל-הברך ומוּג-הלב, נין ונכד ל'מושקו', שרקד 'מה יפית' לפני הפריץ והתבזה בהכנעתו ושפלוּתו". בן גוריון כתב בתקיפותו הרגילה במאמר "ייחוד וייעוד" על "תכונה זו של התבטלות והתרפּסות בפני הפריץ". והסופר מרדכי הורוביץ כתב ב"קרקס הפרעושים" שלו: "באתי לקראתו, מכרכר ומפזז לפניו בכל עוז, כמו יהודון לפני הפריץ".
הדימוי המעליב הזה כמעט שנעלם מהשיח הישראלי. אנחנו מתייחסים היום באופן מכבד יותר לאבותינו, גם לאלו שנאלצו להרכין ראש בפני רשעי אומות העולם. והנה, מי משמר את הדימוי הציוני הקלאסי הזה? מי מצהיר ש"מושקה" צריך להפסיק לכרוע ברך בפני "הפריץ"? מי מנסה לטפח יהודי חדש, יהודי המשתחרר מהגלות ומתמלא עוז וגבורה? דווקא המנהיג החרדי המובהק, שר הבינוי והשיכון, יצחק יששכר גולדקנופף. אמנם הפריץ בסיפור הזה אינו רשע מאומות העולם, אלא אני ואתם; אבל הדימוי עצמו בעינו עומד.
מספרים שפעם נזף הרב מבריסק, הרב החרדי המובהק ביותר, בקבוצת חרדים שהפגינו בירושלים נגד המשטרה. הרב אמר להם בזעף: "אתם ציונים". הם נדהמו והכחישו בכל תוקף. אמר להם הרב מבריסק: "ברוסיה לא הייתם יוצאים להפגין, כי הייתם פוחדים שהשוטרים יהרגו אתכם; כאן יצאתם להפגין נגד המשטרה הציונית, כי האמנתם ששוטרים ישראלים רחומים לא יעשו לכם כלום. אתם ציונים".
באופן פרדוקסלי, ככל שגולדקנופף קיצוני בחרדיותו, כך הוא מפגין עד כמה הוא ישראלי; לכל הפחות בנוגע להיבטים השטחיים של החוצפה הישראלית. הרי חרדים גלותיים לעולם לא היו מעזים להתבטא כך לנוכח השלטון. החרדים החיים בחו"ל אינם מעזים להתנהג כך גם היום. החוצפה וההתרסה של גולדקנופף הן סטייה ברורה מהנורמה הגלותית. אין היום בישראל מי שמפגין חוצפה צברית שורשית וריבונית יותר מגולדקנופף – ואין מי שנוהג ברפיסות גלותית יותר ממי שמשאיר אותו אחרי כל זה בממשלה. לא צריך לפרק את הקואליציה כדי להפסיק את הקרקס הזה; די יהיה בדרישה חד-משמעית מאנשי יהדות התורה למצוא נציג אחר לממשלה: אדם סביר יותר, שיודע לכבד יותר את אלו שמגינים עליו, או שלפחות יודע לשתוק. כל עוד זה לא קורה, כל עוד השר גולדקנופף ממשיך לבוז לנו ולערכינו בפומבי ואנחנו ממשיכים להחריש, נראה שדווקא אנחנו "מושקה" המתרפס, והוא הפריץ.
